ואז הרימה האימא את בנה הקטן... והטיחה אותו בשלולית
שלמה, או כמו שקראו לו שם שליימה, היה רק בן 9 כשצעד עם אימו 'בובע חשא' (סבתא חשה) בשבת בבוקר לבית הספר. הם צעדו יחדיו מתוחים מאוד, היום זו איננה שבת רגילה, היום יש מבחן ארצי, היום לא יהיה פשוט כלל ועיקר להתחמק מחילול שבת. בדרכם פגשו את האב 'זיידע מיישה' (סבא משה) ועמו המשפיע החסידי המפורסם ר' מענדל פוטרפס, שבית משפחת וישצקי היה לביתו השני ולעיתים אולי ביתו הראשון בשנות מגוריו בצ'רנוביץ. גם הם ידעו שהיום לא יהיה קל, הם ראו את המתח על פני האם והילד. ר' מענדל הביט והבין, אך לא אמר דבר. ר' משה וישצקי הישיר מבט אל זוגתו ואל בנו ואמר: עשי כפי שאת מבינה. הם הנהנו בראשם ובלא אומר המשיכו בדרכם. וילכו שניהם יחדיו.
היה זה בשלהי החורף, הדרכים בוציות מהשלג הנמס, המדרכות שבורות והשלוליות מצויות. הולכים בזהירות ובזריזות, ולפתע, ללא הודעה מוקדמת, הטיחה האם את בנה אל אחת השלוליות הקרות והבוציות ושליימה הקטן נפל והיה כולו רטוב ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. 'הרגשתי שהיד שדחפה אותי לבוץ הייתה גם זו שאחזה בחגורת המעיל שלי והרימה אותי, הבנתי הכל'. הוא לא שאל, היא לא ענתה. וילכו שניהם יחדיו.
בבית הספר קיבלו את פניהם בבהלה: מה קרה לילד? כיצד נפל כך? מהרו לביתכם, הילד עלול להצטנן ולחלות חס ושלום. ואילו בובע חשא מצידה ניסתה לומר: אולי בכל זאת נישאר, יש הרי מבחן ארצי..
אבל הנהלת בית הספר לא לקחה סיכונים ושלחה אותם אחר כבוד לביתם. שוב צעדו הם בשתיקה, אין להחצין שמחה, או לפחות שיחרור של מתח, יש לשתוק כל הדרך הבייתה. הילד רטוב עד לשד עצמותיו והאם נחושה עד העצם. וילכו שניהם יחדיו.
כשהגיעו הביתה, שאל ר' מענדל את 'בובע חשא' מניין היה לך העוז לזרוק כך את הילד אל השלג הנמס, הקר והמלוכלך?
אבי ר' שלמה רסקין היה יהודי חסיד פשוט, מה שקוראים בעגה החסידית "א חסידישער בעלבוס". בתשרי תרפ"ח, התשרי האחרון בו היה הרבי השישי מליובאוויטש רבי יוסף יצחק שניאורסאהן ברוסיה, הרבה מהחסידים הסתכנו ונסעו להיות בחודש החגים עם הרבי בלנינגרד. ר' שלמה היה מאלו שחששו ופחדו לבוא אל הרבי, שכן ברור היה לכולם ש'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' והבולשת הרוסית תעקוב אחרי כל מי שיהיה במקום. אבל סבי, ר' בענצע רסקין, ציווה על בניו בגזירת כיבוד אב להסתכן ולבוא אל הרבי. ובכן, אבי נסע והיה כל חודש תשרי תרפ"ח בלנינגרד.
בשובו היה הוא מקורר וחלש מאוד, וכשביקשנו שיספר לנו מה היה אצל הרבי, רק אמר: אין לי מה לספר. היו דחיפות נוראיות, כמעט שלא שמעתי מאומה, ומה שכן שמעתי לא ממש הבנתי. אבל אז לפתע, לקח ר' שלמה רסקין חומש, עלה על השולחן החל לרקוד ואמר: הנה, זה כן ראיתי, כך רקד הרבי בשמחת תורה. ולפתע בעודו רוקד הוסיף: כן, אני זוכר עוד דבר, הרבי זעק ואמר: ׳על חינוך הילדים יש ללכת עד מסירות נפש!׳
הבובע חשא הרימה את קולה ואמרה, הריקוד הזה והמילים הללו של אבא שלי עלו ובאו לנגד עיני הבוקר כשהתקרבנו לבית הספר, ובהחלטה של רגע דחפתי והטחתי את בני שקרוא על שם אבי אל הבוץ המושלג והקפוא – הלא כך הוא אמר 'עד מסירות נפש'.
16
0
13
0
5
0
ישר כח
1
0
2
0
מאפשרים לכם לקבל
