איך אחרי תפילת 'שחרית' כמו שצריך נהיה בלי דאגת פרנסה?
אם הייתי אומר לכם שיש אש זרה בלבכם, אש שמורידה אתכם מבחינה רוחנית, אש שיש לסלקה ולוודא שבמקומה תבער אש קדושה בלב. איך הייתם מדמיינים את אותה אש זרה?
במצב רע הייתי הולך לכיוון של אש התלהבות ושמחה מדבר איסור חס ושלום. אחרי הכל, לצערנו קורה שאדם מתלהב מעבירה; במצב הטוב הייתי מדבר על אש מדבר היתר, נגיד התלהבות מארוחה טובה (סטייק טוב או בקבוק וויסקי יקר); אולי אש התלהבות מבגד חדש שמסעיר ומשמח.
אדמו"ר הזקן, במאמר 'ושאבתם מים', מדבר על משהו הרבה יותר פשוט, לכאורה: "וזהו עבודת האדם בתפלה, לשרוף דאגת הפרנסה".
אקדים ואנסה לבאר מעט: בתחילה קובע אדמו"ר הזקן שבזמן שאין בית המקדש "צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו ולהבין איך כל הבחינות העליונות של מעלה הם למטה בעבודת ה' שבלב כל אחד ואחד" . כלומר, למצוא את המזבח הרוחני שלנו, את האש שלנו, את הקרבנות ואת האש האלוקית שתשרוף ותאכל אותם.
מכאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומפרט שלב האדם הוא המזבח, וכשם שבמזבח שבבית המקדש יקדה אש, כך יש אש יוקדת בלבותנו ועלינו לוודא שתהיה זו אשו של ה' עליה נאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא, אש אוכלה אש, ששורף ומכלה את כל האישים אשר לא לה' המה, הנקרא בשם אש זרה".
בהמשך אדמו"ר הזקן מפרט למה כוונתו ב"אש זרה" ואומר: "וזהו עבודת האדם בתפלה, לשרוף דאגת הפרנסה" – הוא אינו מדבר על דברי איסור ח"ו, ואפילו לא על תאוות היתר, אלא על הדבר הכי אלמנטרי שמקנן כמעט אצל כל בעל משפחה, דאגת הפרנסה.
מיד הוא מבהיר: "לא עניין הפרנסה עצמה, כי היא צריכה, והכתוב משבח ואומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וגו'. אבל הדאגה שאדם מיצר ודואג על זה, הנה הוא מיסוד האש והחמימות שבנפשו הבהמית, אשר זהו אש זרה, וצריך לשרפה באש של מעלה.."
בתחילה הופתעתי. האש הזרה ממנה על היהודי להיזהר ואותה עליו להדיר מלבו היא דאגת הפרנסה? זה כל הסיפור? ציפיתי לאיזה עבירה עסיסית או לפחות תאוות היתר מענגת. את זה אני מבין, זו אש זרה, אבל דאגת הפרנסה?
אבל ככל שאני מתבונן בזה אני מבין שבסופו של דבר, מה שבאמת מפריע לי להתנהל היא 'הדאגה'. כשהדאגה מציפה אותי באים עמה ובעקבותיה לחצים וחרדות, פחדים ודפיקות לב, הדאגה יש בה כדי לשתק אותנו. אדם לחוץ, חרד ומשותק אינו יכול לעבוד בכלל, אינו יכול להיות פורה ויצירתי, אינו יכול להיקרא 'חי' במלא המובן ובוודאי שאינו יכול לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
קשה להיפטר מהדאגה. כשאתה יודע איך היה נראה החודש שעבר ואיך ככל הנראה ייראה החודש הקרוב - כשמה שנכנס בעשירי לחודש נגמר כבר בעשרים לחודש, אתה דואג.
אבל זאת יש לזכור, הדאגה בפני עצמה לא נותנת כלום, אדרבה היא מורידה את האדם, מוציאה לו את הכוחות המעשה ואת הרוח מהמפרשים של התקווה, היוזמה, הצמיחה והפוריות.
לעומת זאת, אם יידע האדם כיצד להתגבר על הדאגה, איך לנהל אותה נכון, כשישיג שקט נפשי, או אז יהיו מוחו וליבו פנויים לחשוב כיצד לשפר את הפרנסה עצמה, איך לנהל נכון את ההוצאה ומהיכן להגדיל את ההכנסה, לעסוק כמו שצריך ב'יגיע כפיך כי תאכל'.
אדמו"ר הזקן שולח אותנו להתפלל כמו שצריך שחרית, כדי שלאחריה נהיה נקיים מהדאגה, פנויים מהעומס והלחץ.
כנראה שאם אומר בלב שלם ומלא 'ברוך שאמר והיה העולם, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים' ואף אמשיך ואומר בכוונה וברצינות 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון' וגם 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד', אם אכן תהיה זו 'עבודת התפילה' הרי שאחריה האש שתבער בליבי, תהיה אש של אמונה ובטחון. (ועל זה יש בהחלט להרחיב בהזדמנות בעז"ה).
•
לכבוד אדמו"ר הזקן בעל התניא, האושפיזין החסידי ליום ג' דסוכות – מתוך המאמר 'ושאבתם מים בששון'.
4
0
2
1
מאפשרים לכם לקבל
