השבוע סיפרה כאן בראיון מיוחד מרת מריישא חסקינד - בתו של החסיד הרב חיים שמריהו גוראריה ז"ל את סיפור הסתלקותו של אביה למרגלות הבימה של הרבי, ברגעים הכי קדושים של ליל יום הכיפורים תשמ"ה, טרם תפילת 'כל נדרי'.

אל מול אלפי אנשים השיב את נשמתו ליוצרו ואל מול פני הקודש עלתה נשמתו בטהרה, כאשר במשך כארבעים דקות מנסים כוחות ההצלה להנשימו ולהשיבו לחיים.

המעמד הזה לא יישכח מאתנו לעולם, עת הרבי עמד ופיקד מבימתו על נסיונות ההצלה.

רציתי רק לתקן פרט מסוים מדברי בתו שאמרה כי "כל אותו הזמן - הרבי עומד ומביט בו ובצוות ה'ההצלה'".

למעשה הרבי כמעט ולא הביט בו כלל כל הזמן אלא פניו היו לקיר המזרח, אם מטעמי נימוס לא להביט בטיפול בחולה, אם בגלל שאמר תהילים ללא הרף. הרבי אמר את התהילים שאומרים לפני 'כל נדרי' והמשיך לומר עוד תהילים, כנראה לרפואת החולה.

•

בטרם אמשיך, אקדים ואזכיר את הסיפור המוכר ששמענו מהרבי כמה וכמה פעמים על אדמו"ר הזקן, שביום הכיפורים פשט את טליתו והקיטעל והלך לחטוב עצים ולבשל אוכל ליולדת שזנחו אותה בקצה העיירה, בכל האופנים שפקוח נפש מתיר. מסיפור זה לימד הרבי הוראה לכל אחד, עד כמה יש להשתדל ולהתאמץ בעזרה לזולת, ברוחניות ובגשמיות.

בעת עמדנו באותו מעמד רווי-הוד של נסיונות ההחייאה, הרהרתי לעצמי שהנה הסיפור של אדמו"ר הזקן חוזר על עצמו שוב.

לצערנו, קרו מקרים רבים בבית המדרש שאנשים נזקקו לעזרה רפואית ובדרך כלל לאחר שנשמעו זעקות "הצלה-הצלה", היו ממהרים אנשי 'הצלה' לעזרת הנזקק ומיד מפנים אותו החוצה מבית המדרש, לטיפול ראשוני.

לא אשכח איך פעם, באמצע שיחה של הרבי, אותה נשא מבימתו, נשמעו זעקות "הצלה" שהזעיקו את מתנדבי 'הצלה', ואילו הרבי המשיך בשיחתו הקדושה מבלי להפסיק, תוך שהוא בוחן בעיניו את הוצאת החולה, אך בפיו המשיך את השיחה מבלי להפסיק ולו לרגע קט. יתכן ודווקא המשך אמירת דברי א-לוקים חיים יועילו לרפואת הזקוק לטיפול.

ואילו כאן הרי היה מתבקש שיוציאו את הרב גוראריה החוצה, כדי להמשיך את ניסיונות ההחייאה כדי לא לעצור את תפילת 'כל נדרי', שיש לאומרה לפני הלילה כדין כל התרת נדרים הנאמרת ביום דווקא.

אלא שהרבי עצר את הכל ועמד בעצמו לבחון האם נעשה כל מה שרק אפשר כדי להציל.

•

מיד כשהתמוטט הרב גוראריה על עמדו, נזעקו אנשי 'הצלה', שאבחנו מיד כי מדובר במקרה חמור והזעיקו אמבולנס שתוך דקות הגיע והמוני החסידים פילסו לאנשיו שביל בין האלפים, דרכו הכניסו ל-770 את הציוד הנדרש והחלו בניסיונות החייאה.

כאשר ראו שמאמציהם אינם עולים יפה הזמינו צוות החייאה נוסף אולי משוכלל יותר וגם הם נכנסו ל-770 עם ציוד נוסף והמשיכו במאמצי ההצלה.

בית המדרש היה נראה באותם רגעים כמו שדה קרב, אלונקות נפרשו על הקרקע, זריקות הוזרקו לגופו, ציוד של מכות חשמל הופעל שם, בלוני חמצן הוכנסו ומה לא, כל העת מעסים את ליבו ללא הרף.

הרבי הפנה הצידה את ראשו וסימן לומר דבר לראש הפרמדקים. הלה עלה לבימתו של הרבי והרבי ביקש ממנו לעשות פעולות מסויימות. הוא ירד למטה ועשה את מה שהרבי ייעץ לו לעשות. לאחר כמה דקות שנראו כנצח הוא עלה שוב ואמר לרבי שאפסו הסיכויים. הרבי לא ויתר ואמר לו לא להפסיק ולהמשיך הלאה בפעולות החייאה.

לא שמענו בדיוק את מה שהרבי אמר לו, אבל מתנועות הידיים היה נראה שהרבי מבקש לנסות כל פעולה אפשרית. ושוב ירד למטה ויחד עם אנשיו המשיכו בפעולות החייאה. היה נראה שמי שעומד בראש פעולות ההצלה וההחייאה ומפקד עליהם, הם לא אנשי הרפואה שהגיעו למקום, אלא הרבי בכבודו ובעצמו.

באמצע פעילות ההחייאה הרבי סימן לרופא שייגש לאחיו, הרב זלמן גוראריה, ויבדוק אותו, שכן הוא ישב מטרים בודדים מזירת ההחייאה, כאשר אחיו מוטל לפניו בסכנת חיים.

הרופא נטל ידו את הרב זלמן גוראריה ובדק את הדופק, שברוך ה' היה כראוי.

•

רק לאחר כארבעים דקות, כאשר ראש הפרמדקים עלה לבימתו של הרבי ופכר את ידיו בייאוש, הרבי אמר לו שלא ייקבעו מוות עד שלא יוציאו אותו החוצה, בגלל הכהנים שנמצאים בבית המדרש.

ואכן, המשיכו בפעילות החייאה תוך כדי שהוציאוהו החוצה, אל בניין הכולל הסמוך.

•

מספרים, שבתרומותיו לישיבת תומכי תמימים בלוד ביקש מהרב אפרים וולף, שבהלוויתו ישתתפו כל התמימים בישיבה, לאור הידוע שכאשר רבים מלווים את האדם זוהי סגולה שיעבור בקלות את המעברים בעולם העליון.

ואכן, זכה הרב שמריהו גוראריה ללוויה ענקית. למחרת יום הכיפורים, בשעה 12 בצהריים, כאשר בראש המלווים היה הרבי בעצמו.

קברו נכרה בסמוך ממש לאוהל הקדוש.

יהי זכרו ברוך.