הרב ישראל אלפנביין | יום ט' תשרי ה׳תש״פ 08.10.2019

איך חסיד צריך לבקש סליחה? קואוצ'ינג חב"די ליום הכיפורים

איך חסיד מבקש סליחה, ואיך חסיד סולח? • הרב ישראל אלפנביין, רב ביהכ"נ חב"ד במרכז נתניה ור"מ בישיבת חב"ד בנתניה, שפיתח שיטת אימון חב"דית ייחודית לאור תורתו והוראותיו של הרבי, במאמר מרתק וייחודי למגזין כיפור ב-COL

איך חסיד צריך לבקש סליחה? קואוצ'ינג חב
כותב השורות, הרב ישראל אלפנביין. ברקע: חסידים במנהג ה'מלקות' בערב יום כיפור (ציור: יחיאל אופנר)

בהזדמנות מסוימת סיפר הרבי בהתוועדות דברים ששמע ב'יחידות' מיהודי ירושלמי: פלוני פגע בו מאוד, וכעבור זמן ניגש אליו וביקש סליחה בטון לאקוני. השיב לו הירושלמי באותו טון: באותה מידה שאתה מתכוון לבקש ממני סליחה – באותה מידה אני סולח לך...

איך נצליח לבקש סליחה באופן כנה ואמתי, לא סתם לצאת ידי חובה?

אותה שאלה נשאלת גם בקשר לתפקידנו לסלוח: לפעמים אנחנו אומרים למישהו שאנחנו סולחים לו, אבל אנחנו לא באמת סולחים. איך נסלח לזולת מכל הלב על פגיעה קשה שפגע בנו? איך נהפוך את האמירה 'אני סולח' למשהו אמיתי, לא משפט סתמי שמנותק מהמציאות?

 

שלוש דרגות של מחילה

באחת משיחות קודשו מפרט הרבי שלוש דרגות של מחילה: א) מחילה על עצם המעשה, במטרה שהזולת לא ייענש עליו. ב) מחילה שבה המוחל אינו מרגיש שום טינה בלבו כלפי חברו. ג) מחילה בלב שלם, באופן שהמוחל התפייס עד שחברו 'מרוצה וחביב לפניו כקודם החטא' ('לקוטי שיחות' חלק כ"ח עמ' 141).

אנסה להבהיר זאת באמצעות דוגמאות מהחיים:

א. עמדתי בחצר הבית שלי, ולפתע עבר לידי שכן במהירות ובטעות דחף אותי. אני מאשים אותו בכך שהתנהג ברשלנות, וחש כעס כלפיו. התגובה הטבעית המתבקשת היתה שאצעק עליו אך אני מבכר לשתוק ו'לסלוח' לו. אין כאן מחיקה של רגש הכעס, אבל יש כאן מחילה ברמה של הימנעות מתגובה.

ב. עמדתי בחצר הבית, ולפתע עבר לידי השכן ודחף אותי. ברגע הראשון כעסתי על הליכתו הפזיזה. פתאום קלטתי שבאותו רגע חלף לידו כלב גדול והוא התרחק ממנו ספונטנית ונתקל בי בטעות. ברגע שהבנתי שהוא לא אשם, אין עוד טינה בלבי עליו. אך עדיין לא נמחק הרושם השלילי כליל. אחרי הכל הוא היה מעורב בהתרחשות שגרמה לי לסבול. הפגיעה שחוויתי בגללו בעקיפין מקשה עלי למחוק את רגשות הכעס והטינה מליבי.

ג. עמדתי בחצר הבית, ולפתע ניגש אלי השכן ודחף אותי בכוח הצידה. באותו רגע כעסתי מאוד על חוצפתו. שתי שניות לאחר מכן נחת במקום בו עמדתי לפני כן חפץ כבד שמישהו השליך מהחלון, ולולי דחף אותי שכני הייתי עלול להינזק קשות מהחפץ הכבד. הכעס התחלף בהכרת תודה. אותו מעשה עצמו שחשבתי שנועד להציק לי – הוא בעצם מעשה שהציל אותי. הפעם הגעתי להכרה שעצם הגורם לכעס אמור דווקא לגרום להכרת תודה.

באיגרת-הקודש סימן כ"ה מזכיר אדמו"ר הזקן את פגיעתו של שמעי בן גרא בדוד המלך ומצטט את הפסוק 'כי ה' אמר לו קלל'. 'על הניזק כבר נגזר מן השמים', קובע אדמו"ר הזקן ומסיק שמי שכועס על חברו הרי זו הוכחה ש'בעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו – לא היה בכעס כלל' (ואין זה סותר לכך שאדם בעל-בחירה פגע בו, כמבואר שם).

 

"ולבסוף נעשה צדוקי"

לפעמים אני נקלע בעצמי לאותה סיטואציה בה האשמתי לאחרונה מישהו שפגע בי, כשהפעם אני נמצא בצד הפוגע. ורבים הסיכויים שפתאום אמצא צידוקים שונים למעשה הפגיעה... נסו להיזכר במקרים שאתם פגעתם באחרים, והשתמשו בהם כדי לסלוח למי שפגע בכם פגיעה זהה.

הבעיה מתחילה כשאדם חושב לעצמו: 'אני תמיד צודק'. בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד הזכיר הרבי את הפירוש המובא בספרי מוסר על יוחנן כהן גדול ששימש 80 שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי – 'שנתברר לו והתחיל להרגיש שהוא צדיק...' ('תורת מנחם' חלק ל"ח עמ' 73).

סיפר לי פעם הרב יאיר כלב: "בתקופה שהתחלתי להתקרב לחב"ד, שהיתי רבות במחיצת המשפיע ר' מאיר בליז'ינסקי ע"ה. שבת אחת התפללתי איתו בבית-הכנסת חב"ד ברמת-גן, וכשליוויתי אותו בדרכו לביתו אחרי התפילה, הוא אמר לי: 'אני חש שיש בלבך מועקה כבדה'. הודיתי שהוא צודק. כששאל מה מציק לי, שטחתי לפניו שורה ארוכה של תלונות וטענות על אופן התנהלות התפילה וההתוועדות בבית-הכנסת. ר' מאיר שמע את הביקורת, ולאחר כל תלונה שהשמעתי הגיב במלים 'גם בזה אתה צודק'. כשסיימתי, ביקשתי ממנו אישור שהמועקה שלי מוצדקת. הפטיר ר' מאיר: 'אתה צודק בכל מה שאמרת – וזו בדיוק הבעיה שלך'..."

הרבה פעמים אני סבור שבגדול הצדק אתי, אבל מודה שגם לשני יש טענות צודקות כלפיי. כשאגש לבקש סליחה ממנו על מה שקרה, אגיד לו: 'אינני מתכוון לדון מי משנינו צודק יותר ומי צודק פחות, אלא להתנצל ולקחת אחריות על החלק האישי שלי, החלק שבו אני אשם'.

מי שמרגיש מותקף, נוטה לראות רק את הצד הצודק שלו. ראוי שאבין באמת מה החלק הלא צודק בהתנהגותי האישית ואתנצל באמת לפני חברי על החלק שלי. גם אם לדעתי השני הוא האשם העיקרי בפגיעה במערכת היחסים בינינו, אקח אחריות על החלק שלי. חשוב שאקח בחשבון את העובדה שהפגיעה במערכת היחסים לא נבעה מעצם המעשה של חברי אלא מהתגובה שלי. למשל, ההחלטה להפסיק לדבר איתו. לכן, כדי לשפר את היחסים איתו, עלי להתנצל על החלק שלי בהחרפת היחסים בינינו. לפעמים תוך כדי שיחה אני מגלה לפתע עד כמה הוא טעון מבחינה רגשית. ייתכן שאילו הייתי יודע מראש עד כמה מפריעה לו ההתנהגות שלי, הייתי מתנהג אחרת. לכן אתנצל לפניו על כך שלא התנהגתי בצורה כזו.

בתהליך של התפייסות יש להפגין גישה אותנטית: מטרתי היא לתקן את העוול, לא להצדיק את עצמי. זה יאפשר גם לצד השני לוותר על הצד שלו ולא לעסוק בהתגוננות (כך שבנוסף לעצם העניין, העסק גם 'משתלם': ככל שאני ארשה לעצמי לשחרר יותר רגשות אשמה שלי, כך גם לזולת יהיה קל יותר לשחרר רגשות...)

 

"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"

'על ידי בקשת מחילה מקילים במידה מסוימת את הצער שגרמו לזולת', אומר הרבי, 'ולכן אין כל הצדקה לגרימת צער גדול יותר לזולת על-ידי אי בקשת מחילתו' ('לקוטי שיחות' חלק ז' [בתרגום ללה"ק] עמ' 16).

התנצלות ובקשת סליחה הם כלים שאנשים חזקים משתמשים בהם. מי שאינו מספיק חזק, מרגיש כאילו ההתנצלות מחלישה אותו כי השני עלול לצבור כוח 'על חשבונו'. אם אני בעל אופי חלש, אני מפחד שההתנצלות שלי תגרום לשני להגיב בתוקפנות וזה 'ירסק' אותי, ולכן אני לא מסוגל להתנצל ולבקש סליחה. אבל אם יש לי אופי חזק, לא נורא אם השני קצת פגע בי. הוא השפיל אותי מעט, אבל כעת נתקדם במערכת היחסים שלנו.

כשאני מרגיש שאני מסוגל להתנצל לפני חברי, זה עצמו יכול לגרום לו לקבל משאבי נפש כדי להתנצל בפניי על החלק שלו, גם אם הוא בעל אופי חלש. ההכרה בכך שהתנצלות מבטאת עוצמה תאפשר לי להתנצל, גם כשהשני מתלונן בפניי על דברים שלדעתי הוא טועה בהם. אדם שאינו מסוגל לבקש סליחה, הוא אדם שאינו מסוגל להתמודד עם קושי ואינו מוכן להודות בטעויותיו. אדם חזק מסוגל להרשות לעצמו להיפגע ומוכן לבקש סליחה, גם במחיר הסיכון לספוג פגיעה ממי שלפניו הוא יתנצל.

הטיפוס החלש חושש שהצד השני ינצל את התנצלותו כדי להאשים אותו או לתפוס יתרון מולו, ונדמה לו שאין לו כוח להתמודד עם הנזק הזה. לעומתו הטיפוס החזק מוכן להתמודד עם תגובת הצד השני על התנצלותו. הטיפוס החלש לא יתנצל גם כשהוא יודע בוודאות שטעה בהתנהלותו מול הצד השני. בחיצוניות הוא משדר גאווה ושחצנות, אך בפנימיות זה נובע דווקא מחולשת אופי.

בעוד החזק משתמש ביתרונות העצומים של ההתנצלות לשיפור מערכות יחסים, החלש יפסיד את היתרון הזה. הרצון להיות צודק במאה אחוז גורם לצד השני להתבצר בעמדתו ולהחליט שהוא צודק במאה אחוז. כדי להפחית קונפליקט צריכים לוותר על הרצון להיות צודק ולחפש את המטרה העליונה – שיפור מערכת היחסים.

 

איך מבקשים סליחה?

הנה קטע מדברי הרבי בנושא המחילה: 'עליו לחוש באמת בעוול שגרם לזולתו ולהשתדל בכל דרך לפייס אדם זה. וכאשר בקשת המחילה נעשית באופן זה, היא מפחיתה הרבה מן הצער שנגרם (וזוהי סיבה נוספת לבקשת הסליחה דווקא באופן זה') ('לקוטי שיחות' חלק ז' [בתרגום ללה"ק] עמ' 19).

איך מפייסים אדם באופן שיתאים ספציפית ל"אדם זה"?

ראשית, כשאני מתנצל לפניו על המעשה, כדאי שאשאל אותו ממה בדיוק הוא נפגע. לאחר שאקלוט את העוול שגרמתי לו, עלי להודות בטעותי ולבקש ממנו סליחה.

ההתנצלות תהיה על המעשה שלי, לא על כך שגרמתי לו להרגיש פגיעה, כי האמירה 'אני מבקש סליחה ממך אם נפגעת' – משדרת מסר שזה לא בסדר שהוא נפגע...

כשאני מבקש סליחה מחברי, המטרה היא שהוא באמת יסלח לי. לכן חשוב שההתנצלות תהיה כנה, אמתית וספציפית. לא לדבר בכוללנות 'על מה שקרה', אלא לתאר את הפגיעה הספציפית. אם הזולת נפגע מכך שלא דיברתי איתו שבועיים, עלי לומר לו במפורש שאני מתנצל על כך שבמשך שבועיים ניתקתי קשר.

עלי לבדוק האם הוא מקבל את התנצלותי. אם לאו, עלי לברר מה עדיין מפריע לו ולנסות לפייסו שוב, כמבואר בהלכה. השיטה המתחמקת להציע לו 'בוא נשכח ממה שהיה', אינה עובדת טוב. אם הזולת עדיין פגוע, אי אפשר לדרוש ממנו ש'ישכח מזה'.

גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה, חשוב להתנצל. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש לקוות שעצם העובדה שבסוף תפסתי יוזמה והחלטתי להתנצל, תציב אותי בעיניו בקרן אורה.

 

איך סולחים?

אדם שרימה אותי או הזיק לי, וכעבור זמן בא לבקש ממני סליחה – אסלח לו כי הוא מתחרט על המעשה. וגם אם בשעתו נפגעתי ממנו קשות, כדאי שאסלח לו כי אין טעם שאמשיך לסבול מרגשות הכעס שבליבי. הגורם לכעס שייך לעבר, ובהווה אין לי פגיעה ממנו.

ראוי להודות למי שבא להתנצל ולבקש סליחה, להביע הערכה על כך שעשה צעד קדימה לכיוון שלי ולתת לו פידבק חיובי.

חשוב להגיד לו במפורש שאני מקבל את בקשת הסליחה. אין לנצל את המעמד ולומר לו 'הפעם אני סולח לך אבל דע לך שהתנהגת לא יפה'. מי שמבקש סליחה, ראוי שיזכיר על מה הוא מבקש סליחה, אך מי שסולח, לא ראוי שיזכיר בהרחבה את התחושות הכואבות שנגרמו לו. אך הוא יכול להזכיר בקצרה שבעבר הדבר הזה הפריע לו ולבקש הבטחה שבעתיד הדבר לא יישנה שוב.


• הכותב, הרב ישראל אלפנביין, רב ביהכ"נ חב"ד במרכז נתניה ור"מ בישיבת חב"ד בנתניה, הוא בוגר 'מרכז אלון לאימון ו-NLP', שפיתח שיטת אימון חב"דית ייחודית לאור תורתו והוראותיו של הרבי. לתגובות והערות אפשר לשלוח מייל ל: elsenbaini@etrog.net.il או לסמס ל-054-7656197.

הוסף תגובה
2 תגובות
1.
יפה מאוד! נשמח אם תביאו עוד טורים כאלה
ט' תשרי
2.
מאמר מצויין ומעורר לסליחה...
ט' תשרי
ישר כח וגמר חתימה טובה!
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.