בערב יום-הכיפורים ביקש הרבי החמישי של חב"ד, רבי שלום בער, מחילה מאימו, הרבנית רבקה, על עניין משפחתי מסוים.

השיבה לו הרבנית: אספר לך סיפור. פעם אחת התכונן יהודי כפרי לנסוע לעיר ליום-הכיפורים. הוא כבר היה מוכן, אך בני-ביתו התמהמהו. אמר להם: אני יוצא לדרך, אלך לאט, וכשאגיע לעץ מסוים אחכה לכם.

יצא האב לדרך, וכשהגיע אל העץ, ישב לנוח בצילו. מרוב עייפות נרדם מתחת לעץ. ילדיו יצאו גם הם לדרך, ושכחו את אביהם לגמרי. עברו ליד העץ והמשיכו בדרכם, בלי לצרפו אליהם.

לפנות ערב התעורר האב. הוא הבין שבניו שכחו אותו ושלא יספיק להגיע העירה לפני שקיעת החמה. לחזור לכפר - כבר מאוחר. הרים האב את עיניו למרום ואמר: "ריבונו-של-עולם! ילדיי שכחוני, אבל אני מוחל להם. מחול אף אתה לבניך אשר שכחוך!".

וסיימה הרבנית: "הלוואי ימחל הקב"ה לכולנו, כפי שאני מוחלת לך".

•

בגמרא יש דיון לגבי כפרת העוונות שנוצרת ביום הכיפורים - האם זה רק למי ששב בתשובה או לכל יהודי. למעשה כולם מודים שביום הכיפורים עצם היום גורם לכפרה.

אמירה זו דורשת ביאור: הרי אנחנו יודעים שאצל הקב"ה כפרה זה לא רק שהוא סולח אלא שהוא ממש מוחק את העוון, כאילו לא היה - ואיך יכול להיות שסתם יום שעובר מוחק מעשים לא טובים של יהודי?

מוסבר בתורת החסידות שישנם שלוש רמות בקשר שבין יהודי לקב"ה.

הרמה הראשונה היא על ידי קיום מצוות. הקב"ה ציווה ואני מקיים ובזה אנחנו מתחברים.

הרמה הגבוהה יותר היא עבודת התשובה, אדם חטא ואחר כך התעורר בתשובה הרי עצם זה שמתחרט על מה שעשה מראה לנו שהוא כן מחובר לקב"ה ורק שהייתה לו נפילה ועכשיו הקשר הקיים התעורר.

הרמה הכי גבוהה היא עצם הקשר שבין נשמה של יהודי לקב"ה, מכיוון שהנשמה שלנו היא חלק אלוקה ממעל ממש, היא אף פעם לא יכולה להתנתק ממהותה האמיתי של דבקות בקב"ה, זהו קשר שלא תלוי במעשינו ולא מושפע מחטאינו, אלא שכל השנה הקשר חבוי ונסתר עמוק בפנים ולכן אנחנו מרגישים את הקשר לקב"ה רק באמצעות המצוות והמעשים וביום הכיפורים מתגלה הקשר הפנימים של יהודי עם הקב"ה.

קשר זה עושה לנו "איפוס" לנקודת הבראשית שלנו ומתגלה ששום חטא לא יכול לפגום בקשר שלנו עם הקב"ה, ולכן עצם היום מכפר.

יהי רצון שנזכה השנה ביום הכיפורים לראות את הכהן הגדול בעבודת בית המקדש ויתקבלו כל תפילותינו ברצון לשנה טובה, שנת גאולה וישועה.

גמר חתימה טובה