חטא הרגל: מדוע נהג החסיד לעמוד לאורך כל יום הכיפורים?
עשרים וחמש שעות רצופות הוא עומד על רגליו, לבוש לבן ועטוף בטליתו, ראשו מורכן אל מחזור התפילה שלפניו והוא מתנודד קלות בקצב אחיד. כל נדרי, תפילת ערבית, פרקי תהילים. לילה, בית הכנסת מתרוקן, ור' משולם עדיין שם.
בוקר. השמש זורחת, יום הכיפורים עולה. ר' משולם עדיין נטוע בעמדתו. אינו חדל מלשפוך את צקון לחשו לפני קונו. שחרית, מוסף, מנחה, נעילה.
קול תרועת שופר מפלח את חלל בית הכנסת של חסידי קרטשניף. "לשנה הבאה בירושלים!", עולה קריאה אדירה מפיות המתפללים. בבת אחת נשבר המתח שמתלווה לאימת הדין, והלבבות מתמלאים שמחה וביטחון כי בוודאי נחתמו לשנה טובה ומבורכת.
רק אחרי תפילת ערבית ניתק ר' משולם מן הסטנדר. אותות התענית ניכרים על פניו, אך מבטו משדר חיוניות ונמרצוּת. כעלם צעיר הוא פונה לצאת מבית הכנסת, שבו עמד על מקומו יותר מיממה תמימה.
דמותו היוצאת נלכדת במבטה של חבורת פרחי החסידים, שישבו בירכתי בית הכנסת ושברו את הצום במיני מזונות וכוס קפה חם. "ר' משולם!", קרא לעברו אחד מהם בתעוזה, "גלה לנו מדוע אתה עומד על רגליך במשך כל יום הכיפורים".
למרבה הפתעתם נעתר ר' משולם לבקשתם. בדקות הבאות נשאבים הנוכחים לסיפור מדהים, עולה על כל דמיון.
זה קרה שנים רבות קודם לכן. נמל חיפה, שעת בוקר מוקדמת. קול הלמות פטישים וכלי עבודה מהדהד במפעל המספנות הענק. ר' משולם פסע פנימה, לעבר עמדתו הקבועה.
הוא בירך לשלום את עמיתיו לעבודה, בעודו חולף ליד מכונות כבדות, חומרי גלם ושלדי כלי שיט ברמות גימור מגוּונות. את עיניו צדה התגודדות נרגשת של קבוצת פועלים. "מה אירע?", התעניין ר' משולם. "יש עכשיו בנמל מגדת עתידות החוזה את גורלו של כל אדם, תמורת פרוטות!", השיב עובד נלהב.
הבעת בוז עלתה על פניו של ר' משולם. "מה לי ולמכשפים ויידעונים!", פלט בזעזוע.
"משולם, אתה מוכרח לנסות!", הקיפו אותו החברים והפצירו בו לגלות את גורלו, תמורת סכום פעוט.
אל מול הלחץ הגובר משהו בנחישותו התערער, וסקרנות הזדחלה לליבו. בתמיכת חבריו מצא עצמו מתייצב אל מול מגדת העתידות. הוא הושיט לעברה את התשלום, וליבו הלם למשמע הבשורות שתבשר לו.
"בקרוב", אמרה האישה בקול צרוד, "אתה תחלה במחלה אנושה ותמות מתוך ייסורים קשים".
משולם חש כיצד האוויר נסחט מריאותיו. ראשו הסתחרר. הדם אזל מפניו. הוא נסוג לאחור מפני התחזית הרעה, מבקש לאטום את אוזניו ולהדוף את הדברים האיומים ממנו והלאה.
בשבועות הבאים הצליח להתאושש ולהדחיק את התחזית הקודרת. חייו שבו לקדמותם. האירוע המוזר נשכח מליבו.
יום אחד עלה לאוטובוס היורד מחיפה ונסע לרחובות. פניו היו מועדות אל הרבי דוד-משה מקרטשניף, שאת מעונו נהג לפקוד מזמן לזמן.
אלא שהפעם הרבי קיבל את פניו בארשת חתומה. הוא אף נמנע מלהושיט אליו את ידו לשלום. "מה חטאתי ומה פשעתי?", נחרד ר' משולם. מבטו החד של הרבי נקב את ליבו. "נסה להיזכר!", קרא הרבי לעברו בתוכחה גלויה.
ואז נזכר וכלימה מילאה אותו. "אכן", הניד הרבי את ראשו בצער, "מעשה חמוּר עשית. אל לו ליהודי לפנות אל דורשי עתידות למיניהם!".
לנוכח דמעותיו הכנות של ר' משולם הוסיף הרבי: "אל תחשוש, כי תשובתך רצויה!", ובסופו של דבר נפרד ממנו בברכת שלום.
חלפו כמה חודשים. בוקר אחד התעורר ר' משולם כשהוא מתייסר מכאבים. הוא פנה לחדר המיון הקרוב. סדרת בדיקות הובילה לאבחנה כי לקה במחלה חשׂוכת מרפא.
עולמו של ר' משולם חרב עליו. בני משפחתו המודאגים הקיפו את מיטתו. רעייתו התקשרה אל הרבי. "נבואתה המרה של מגדת העתידות מתגשמת!", בכתה במר נפשה. תגובתו של הרבי הפתיעה: "הביאו את משולם לכאן, לרחובות!".
"לא בא בחשבון!", קבעו הרופאים בפסקנות. "הנסיעה הארוכה עלולה לסכן את חייו!". ואולם בני המשפחה היו נחושים למלא את בקשת הרבי, ואמבולנס הוביל את ר' משולם אל מעונו של הרבי ברחובות.
"איי, משולם!", אמר לו הרבי בסערת נפש ופניו להבים, "דע כי נגזר עליך לעזוב את העולם בשל המעשה שעשית. ואולם מבטיחך אני כי בזכות התשובה שעשית - תינצל ותזכה לאריכות ימים, מתוך בריאות איתנה!".
עיני ר' משולם נתלו ברבי, שנראה כמי שעושה מאמצים איתנים לקרוע את רוע הגזירה. "ואולם", הוסיף הרבי, "זכור נא - מעתה, בכל יום כיפורים, עליך לעמוד על רגליך מתחילת היום ועד סופו. זה יהיה בעבורך אות עד יומך האחרון, שיזכיר לך את הרגעים שבהם רגליך כשלו ונשאו אותך למקום בלתי-ראוי".
ר' משולם השתתק. הוא סקר את היושבים לפניו בפיות פעורים, והשלים את דבריו: "מבינים אתם מדוע אני עומד לאורך כל יום הכיפורים?".
(על-פי 'לפיד האש')
מאפשרים לכם לקבל
