היה פעם יהודי עשיר שהיה אדם בודד ללא משפחה. הוא החליט שהוא רוצה לתת את כספו רק לאדם שבלעדיו אין לו תקווה. כל פעם שפגש עני ניסה להבין אם יש לו קרובים או חברים וכשהבין שיש מי שיעזור לו - לא נתן לו כלום.

כך המשיך בחיפושיו, עד שיום אחד פגש עני מסכן שהיה זרוק ברחוב, ניגש אליו ושאל: "יש לך קרובים?" והעני ענה "לא".

"חברים?"

"גם לא".

"ולמה אתה כאן ברחוב?" שאל העשיר.

העני אמר: "כי אין לי שום מקום אחר".

הוציא העשיר שקית עם זהובים והושיט לעני. כשראה העני מה יש בשקית שאל בבהלה: "למה אתה נותן לי כל כך הרבה כסף?". ענה העשיר: "כבר הרבה זמן אני מחפש אדם שאין לו תקווה שאוכל אני לתת לו את התקווה, סוף סוף מצאתי אותך ואני שמח לתת לך תקווה".

החזיר לו העני את הזהובים ואמר לו: "חס וחלילה, לא אמרתי שאין לי תקווה, הקב"ה יכול להרים אביון מאשפות".

אמר לו העשיר: "אז למי אין בכלל תקווה?"

"כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" - השיב העני - "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה".

"אם כך, אתן צדקה למתים" - אמר העשיר התמהוני.

הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה...

עברו שנים מאז אותו מקרה מוזר, והגלגל מסתובב עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. יום אחד הוא נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם כדי למצוא את ה'פקדון'.

אבל, עוד לפני שהספיק להוציא את הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט. "הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים"! התלונן השומר.

העשיר-לשעבר סיפר לשופט את מה שקרה וביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו, בתור "צדקה למתים".

השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו אם הוא זוכר אותו.

למשמע התשובה השלילית, סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה" אמר לו השופט, "לעולם אסור לאבד את התקווה, ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".

הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "יהודי צריך לזכור שהכסף שהקב"ה נתן לו הוא כדי לקיים איתו מצוות ולהיות שותף לקב"ה בעשיית העולם מקום טוב יותר מבלי להחכנס לחשבונות של בורא העולם".

הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם, ושוב הסתובב הגלגל והוא התעשר, אבל הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי-ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת...

•

ראש השנה הוא יום הדין על כל צרכי האדם בגשמיות וברוחניות. לכן אנחנו מתפללים לבריאות, ילדים, פרנסה וכמובן גם להצלחה רוחנית. אבל מהותו העיקרית של ראש השנה הוא יום הכתרת הקב"ה למלך מחדש, כנאמר "תמליכוני עליכם" ולכן אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על העולם כולו וכו'".

לכאורה הבקשה על צרכינו הגשמיים לא מתאימה ביום כזה, בו אנחנו מעוררים רצון אצל המלך למלוך ומתבטלים לפניו - ולמה הוכנסו בתפילות גם בקשות גשמיות ואישיות?

מוסבר על כך בתורת החסידות שהבקשות הגשמיות שלנו הם כחלק מהכתרת המלך. אנחנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו גשמיות כדי שנוכל לעשות ממנה רוחניות וכדי שתהיה לנו מנוחת הנפש לעבוד את השם.

ולמרות שכשאנחנו מבקשים גשמיות אנחנו מונעים מרצונות אישיים, מסביר הבעש"ט על הפסוק "רעבים גם טמאים נפשם בהם תתעטף" - שבפנימיות, הרצונות הגשמיים שלנו מגיעים מהנפש שמרגישה שבאמצעות הגשמיות היא תמלא את רצון השם, ולכן גם אם אנחנו מבקשים גשמיות למען עצמינו הרי שבעומק הבקשה טמון הרצון של הנפש למלא את הכוונה העליונה.

יהי רצון שתבוא על כולנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה ושהקב"ה יתן לכולנו בשנה הקרובה הרבה גשמיות ונעשה אנחנו ככל יכולתינו לעשות מהגשמיות רוחניות ושנזכה שהשנה תהיה שנת גאולה וישועה לכל עם ישראל.

חג שמח ושנה טובה ומתוקה.