אתה עולה את מספר המדרגות, ובעוד רגע קט תפנה לימינך, אל תוך גן עד התחתון. עד לפני רגע עוד עמדת בחוץ, ברעש שאון איסטרן פארקווי, וכאן שקט, "לא ברעש ה'", חרדת קודש. בעוד מספר שניות תעבור ליד הרבי, תהיה ממש לידו-איתו, אין שום דבר המפריד ביניכם, אתה והוא, ותגיש לו את הפ"נ שבידך.

הבוקר, במהלך היום, כתבת את הפ"נ. מצאת לך פינה בין מאות האורחים, השגת נייר מהיכן שהוא וכתבת את הפ"נ כשאתה ספק-עומד ספק-יושב על קצה ספסל ב-770, אולי על מכסה-מנוע של רכב חונה, אולי במקום לא מוגדר אחר, ישבת-עמדת במקום לא מקום - ועד רגע קט תגיע אל השיא, תמסור את הפ"נ לידו של הרבי.

תפסת את מקומך בקצה התור הארוך, אי שם על המדרכה, קרוב יותר לברוקלין אווניו מאשר לקינגסטון, עמדת עם ספר תהלים בידך, והתור התקדם לאיטו, כשעה תמימה, או אף יותר. עמדת והתכוננת לרגע הזה, הרגע בו תעבור אצל הרבי, ותגיש לו את הפ"נ שלך.

ואתה כבר כאן, בגן עדן התחתון. האווירה שונה לחלוטין מהמקום בו היית לפני מספר שניות, נכנסת לעולם אחר. התור כבר מתקדם כאן מהר יותר, קצב הלב מואץ, הפחד גובר והולך, הנשימה נעתקת ממך. עוד שניות ספורות, ואתה ליד הרבי. 

שמונה אנשים לפניך, שבעה אנשים לפניך, ששה אנשים, אתה רואה את הרבי. כאן, הנה, עוד רגע...

הרבי נוטל את הפ"נים ועורם אותם בין אצבעותיו, עיניו נעוצות בעוברים לפניו והוא לוחש "כתיבה וחתימה טובה", "לשנה טובה ומתוקה", כך, "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו". לזה הוא מאחל "כתיבה וחתימה טובה", ולזה שאחריו "לשנה טובה ומתוקה".

חמשה אנשים לפניך, אתה מחזיק את הפ"נ בימינך, היד רועדת משהו. ארבעה אנשים. שלושה אנשים. הנה עוד רגע ואתה שם, אתה והרבי.

אתה שומע את קולו של הרבי, עוד אחד, ועוד אחד - ואתה אצלו...

עיניו בך, נעוצות בך. אתה והרבי, הרבי ואתה. אתה עומד קרוב, ממש ליד הרבי, אבל עומד במרחק מה, פחד אלוקים. 

אתה מגיש את הפ"נ, הרבי מברך אותך - ובאמת אינך יודע מה הוא אמר, "כתיבה וחתימה טובה" או "לשנה טובה ומתוקה". הפחד ממלא אותך.  

אבל מה זה משנה, הרבי בירך אותי, הפ"נ שלי בידיו הקדושות.

פחות משניה, ואתה כבר בחדר השני. מסדיר את נשימתך מחדש...

•

אמנם בכתיבת הפ"נ היית מרוכז כל כולך, ניסית להכניס במילים, להביע במדויק, את כל מה שאתה רוצה לכתוב לרבי. נזהרת בחסר ויתיר. לא הרי "מכתב" רגיל כהרי "פ"נ", אתה מבקש כאן "אנא לעורר רחמים מרובים עבור נר"נ", מדובר כאן על "פדיון נפש" - 

אבל לא הרי רגע הכתיבה, עם כל הריכוז וההקפדה שלך - כהרי הרגע בו עברת ליד הרבי, הייתי ממש אתו-עמו, ומסרת לו, לידיו הקדושות, את הפ"נ. הרגע בו הרבי הביט בך, והעניק לך את ברכתו.

"אנא נפשי כתבית יהבית". יש "כתבית", הכתיבה, ויש "יהבית", הנתינה-המסירה. 

אלו שני דברים נפרדים.

•

לכאבנו הגדול, כיום, אין לנו בהרגשתינו את ה"יהבית" כבאותם ימים. הלוואי ואלו שנמצאים באוהל הק' בימים אלו, יחושו את אותו ההרגש כמו אז, שלא לדבר על רוב הציבור שנמצא בימי ערב ראש השנה כל אחד בעירו ובקהילתו.

יש לנו כיום את ה"כתבית", והזמן בו אנחנו יושבים וכותבים לרבי את הפ"נ - זה הזמן שלנו "להיות איתו", "לעבור אצלו". 

רגע שליחת הפ"נ בפקס, או באימייל, הוא לא רגע בו אתה מנותק מהעולם כולו ונמצא מרוכז כולך עם הרבי. רגעים אלו - הם בעת כתיבת הפ"נ. 

"אנא נפשי כתבית", את ה"נפש" שלנו, אנחנו מכניסים בעת כתיבת הפ"נ לרבי. זהו מצבינו כיום. 

יש לכתוב לא את הפ"נ רק כ"כתבית", אלא גם כ"יהבית". לכתוב כאילו אתה מוסר זאת כרגע לרבי. לשבת ליד השולחן בבית או בחדר העבודה, לאחוז את העט, לשבת מול הנייר - ולהיות שם, בגן עדן התחתון. לכתוב-ולמסור את הפ"נ. הכתבית והיהבית יחד. להיות בבית ולהיות ליד הרבי.

לשבת בבית, לכתוב לרבי, להגיש את הפ"נ לרבי, ולקבל ממנו ברכה "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה".

כאשר ה"כתיבה" שלנו תהיה "טובה", לבטח גם ה"חתימה" של הקב"ה תהיה טובה,

שנזכה ל"כתיבה, וחתימה, טובה", ובמילא נזכה "לשנה טובה ומתוקה".