זר שושנים מרחוב חוג'ומסקיה, וציפורים נודדות בסמרקנד
לרוזה-אפא הביאו אותי ילדי השכנים פטיה ומוניק. סבתא שלהם היתה שולחת אותם לרוזה, כדי שהם יעזרו לה בעבודתה.
דודה רוזה היתה עושה קייבונה. היא היתה מכינה אוכל לאירועים יהודיים, והפכה את חצרה לאימפריה שלמה של הכנות לאירועים. רוזה-אפא היתה אלמנתו של ר' ניסן, תלמידו של הרב שלמה יהודה לייב אלעזרוב, שנשלח על ידי הרבי הרש"ב נ"ע מחברון לבוכרה.
הרב שלמה-יהודה-לייב אליעזרוב, שליח הרבי הרש"ב לבוכרה
אביה ואחיה של רוזה היו חסידים מפורסמים. כנראה שבזמן המלחמה היא איבדה את האנשים שלה. רוזה מצאה בעצמה כוחות להתעסק בעניין חשוב ונדרש, במצווה גדולה – להכין אוכל לחגים היהודיים.
כאשר היינו מגיעים לרוזה בבוקר, על השלחן היו מונחות פיתות חמות, תה ירוק, בפלושקות-קיימק (אוכל מסורתי בוכרי) ודברי אוכל טעימים אחרים. אנחנו ורוזה התפללנו, אמרנו ברכת "המוציא", אכלנו והלכנו לשוק.
בשוק רוזה קודם כל היתה קונה ירקות, ואחר כך הייתה הולכת לבחור אורז. בשוק היה מקום מיוחד למכירת אורז. רוב המוכרים היו קוריאנים שהוגלו לאוזבקיסטן על ידי סטלין. מעניין היה לראות איך בפינה עמדו נשים יהודיות. הן חיכו לראות איזה סוג של אורז תבחר רוזה, ואז קנו אותו.
אנחנו הילדים היינו נושאים את כל השקים לפינה אחת, ואחר כך היינו שוכרים בעל חמור שנשא את כל השקים לחצרה של רוזה. בחצר כבר חיכו נשים, עוזרות של רוזה.
קודם כל לקחו את הבצל ואת הגזר. היו לרוזה סכינים ולוחות כדי לחתוך את הירקות. חתכו ערמות של בצל ושל גזר בשביל ה"פאלוב". הנשים ישבו במעגל. רוזה שרה "ששמקום" או נשאה דברי תורה, ומהר מאד גבהו הררי הגזר החתוך בעל צבע הענבר (המיוחד להכנת פלוב) והבצל.
בפינה אחרת הכינו בשר ועופות, הכינו במדורה כבד, חתכו לחתיכות קטנות בשר בשביל "באחש".
ליד טנדיר (תנור מיוחד) היו מכינים בצק לפיתות, "טונוג נונטוקי". כאשר צריך היה להפריש חלה, רוזה היתה קוראת לכל הנשים ומסבירה את חשיבותה של מצווה זו, ויעצה לכולן לבקש ברכה למשפחה, לילדים, בריאות והצלחה. אינני זוכר הרבה, אבל מה שרוזה היתה אומרת על "חודו", שזה מהמילה "אחד", ואת הסיפור על מילה זו בתפילת "שמע" אני כן זוכר:
קיום כל מצווה, ובמיוחד תפילה, צריך ללוות ב"כוונה". למשל כאשר יהודי אומר "קריאת שמע" הוא חייב להרגיש בלבבו נכונות למסירת נפש. ואמנם רבי עקיבא הגדול חשב שהוא לא מרגיש כוונה כמו שצריך בזמן קריאת "שמע". ורק בסוף חייו שהיו כולם מסירות נפש, כאשר הרומאים הובילו אותו למיתה, הוא הצליח לקרוא "קריאת שמע" כמו ששאף – בכל לבבו ובמסירותו להקב"ה.
בזמן חורבן בית המקדש הראשון הנביא אליהו היה הולך לאנשים ששכבו ברחובות ירושלים, גוועים מרעב, כדי לעזור להם. פעם הוא נתקל בילד ששכב ברפש ושאל אותו מאיזו משפחה הוא, שאל אותו אם נשאר מישהו מהמשפחה בחיים. כששמע שהילד הוא היחיד שנשאר בחיים, שאל אותו: " הרוצה אתה שאלמד אותך דבר שיעזור לך לשרוד?".
- כן, - ענה הילד.
- אזי תגיד אולי אפילו פעם אחת ביום דברי התפילה: "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד".
- בשום אופן לא! – קרא פתאום הילד (למרות שהיה יהודי). – אינני רוצה אפילו להזכיר את שם האלוקים שלכם!
כפי שהתברר, הוריו של הילד הזה במתכוון לא לימדו אותו יסודות האמונה היהודית, כולל "קריאת שמע", וכדי להראות עד כמה עבודה זרה שלו יקרה לו יותר מהאמונה היהודית, הוא הוציא את דמות האליל שלו, ולעיני אליהו החל מלטף ומנשק אותו.
וברגע זה הוא לפתע הפיל את הפסל לארץ ונפח נשמתו, וגופתו אף היא נפלה לארץ כמו שנפל הפסל, כמו שנאמר בתורה (ויקרא כ"ו, ל)
בוודאי שאשמת הילד הזה נופלת על הוריו שלפי הנראה עבדו עבודה זרה. ואנחנו מחנכים את ילדינו ברוח היהדות, כדי שמסירות הנפש שמלכתחילה שייכת לכל יהודי, תתבטא אצלם בכל ענייני האמונה היהודית ומסירות להקב"ה (שעליהם מדברת "קריאת שמע"), כמו שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
הנשים בררו את האורז ושטפו את הירקות. תחת גגון, בחבלים שנועדו לייבוש, תלו אטריות – "אורו". בצהרי היום היו מגיעים כוחות חדשים. נשים מצד הכלה והחתן. הסדר נשמר רק הודות לנסיון ומוניטין של רוזה.
בליווי ה "דיורה" הביאו את הכלה והתחילו בריקודים.
לאחר מכן התחילו להכין את הכלה לחופה. "קושגינון", אחר כך – "אוסמה", וצבעו ב"חינה" – את כפות הידיים.
אחרי כל זה עקבה הצדקת שלנו רוזה – אפא.
באותה סימטה ברחוב חוג'ומסקיה גרה האשה המבוגרת רוזה וינרסקי. מלחמה אכזרית הביאה את רוזה לסמרקנד. בצעירותה רוזה קיבלה חינוך יהודי מצוין, למדה בגמנסיה ובבית, הוריה יכלו להרשות לעצמם לשכור מורים פרטיים.
כל ההורים רצו שהבנות שלהם תלמדנה אצל רוזה. רוזה עבדה במחלקת צביעה של ר' צבי (גרישה) לרנר, ואחר כך הילדות הלכו לרוזה ללמוד ציור. ברור, שהילדות למדו נושאים אחרים לגמרי, אבל זה נראה יפה. אני זוכר את כרטיסי הברכה לחגי הסתיו: ראש השנה, שאותן הילדות ציירו אצל רוזה. יצא יפה מאד. כמו גלויות שאנחנו התחלנו לקבל מארץ ישראל.
רוזה-אפא ורוזה וינרסקי היו חברות. בערבים היו שותות ביחד תה ומשוחחות על גמרא, קבלה, חסידות. האמא שלי אהבה מאד להיות נוכחת בשיחות אלו.
אני זוכר שהיה להן מנהג יפה. בחודש אלול היו מתבוננות מהחצר כיצד ציפורים נודדות היו עוברות מעל סמרקנד לדרום, לכיוון ארץ ישראל.
עמק החולה זהו עמק בין הרי נפתלי לבין רמת הגולן. בזמנו היו ביצות ואגם גדול. בשנות ה-50 נערכו שם עבודות יבוש (לאחר מכן הכירו בעובדה שזו היתה שגיאה) – את הביצות יבשו, ושטח האגם הצטמצם. היום יש בעמק קיבוצים רבים שעוסקים בחקלאות.
המקום מהווה תחנת מעבר ומקום מנוחה לציפורים נודדות שעפות מצפון (כולל רוסיה) לדרום דרך אסיה מרכזית (לאפריקה) ובחזרה. מומחים מונים פה לא פחות מ-200 סוגי ציפורים. בתקופת הנדידה עוברת העל העמק קרוב לחצי מיליארד ציפורים, ומתוכם יותר מ-100,000 עגורים. חלק מהציפורים, ומתוכם יותר מ-30,000 עגורים, נשארים בעמק ומבלים שם את החורף.
באמצעות ציפורים נודדות הנשים שלנו שלחו דרישת שלום לישראל, ובסוף החורף כאשר הציפורים היו חוזרות, קיבלו תשובה מהמולדת.
בחצר ביתה של רוזה עמד ארגז, אליו היו מביאים בגדים מסורתיים של חתן וכלה. את הכלה הלבישו בבגדים עתיקים וכן שמו לה קישוטים עתיקים. שלפו מן הארגז "סיוזנה" היפים ביותר, מטפחות, שמלות, ובחרו בטובים שבהם, וכן התקשטו האימהות.
עם הזמן המשפחה שלנו עברה לעיר החדשה. רוזה וינרסקי נפטרה. ולאמא קשה היה להגיע לרוזה – אפא.
אני זוכר כיצד הייתי נוסע לרוזה ביום ששי באופניים. היא היתה מעמיסה אותי בפיתות, פלוב, לפעמים עגות שונות, פתיתי מאפה. אני הייתי קושר קופסאות שונות לאופניים ומתפלל שאצליח להביא את כל זה הביתה.
כאשר רוזה-אפא היתה כבר מאד חלשה, היא ביקשה מאחי בוריה (שנסע יום-יום לעבודה לעיר העתיקה והיה מביא אוכל לרוזה) להגיד לאמא שלו שתבוא אליה. על מה הן דיברו אנו לא יודעים. אמא חזרה כשבעיניה דמעות והביאה איתה שק עם בגדי חג וקישוטים של רוזה. רוזה ביקשה מאמא שתעשה עם הדברים האלה כראות עיניה, אבל שתבדוק את הבגדים לעניין שעטנז.
אצלנו בבית באותה תקופה התרחשו אירועים מרגשים ומשמחים.
לפני שלוש שנים אבא שלי עבר ניתוח להסרת גידול סרטני, אבל עכשיו התפשטו הגרורות. באותו זמן שני האחים שלי היו לחתנים. אבא שכב חולה, והוחלט לעשות בבית מניין כל יום. כל הפארברענגענים נערכו אצלנו בבית. חסרו כספים. עוד מעט תתקיים החתונה של אחי אריה לב במוסקווה, ולאחר זמן קצר החתונה של אחי גרשון דב בער בסמרקנד. הטיפולים הרפואיים של אבא עלו הרבה כסף. לא היה זמן לטפל בשק של בגדים שהביאו מרוזה.
אבל יום אחד, כאשר בוריה מצא את הזמן להביא את הבגדים של רוזה לר' חזקיה קייקוב, הלה הסתכל בשמלות המשי האלו ואמר שהוא אינו מבין איפה צריך לבדוק את השעטנז. כאשר בוריה חזר בלילה, אמא ישבה ליד מיטתו של אבא. אמא נגעה בבגדים של רוזה וגילתה בכתפות של שמלה אבנים. היו אלה יהלומים. למחרת היא שלחה את בוריה לרב, והלה החליט מה לעשות עם האבנים.
יושב מימין: כותב השורות, בצלאל שיף. מעליו: אביו ר' יוסף שיף ז"ל, נפטר 10 ימים לאחר צילום התמונה. במרכז (בחליפה וכובע בהירים) הסבא, ר' ירחמיאל שיף. נפטר 40 יום לאחר מכן
בשמחה ובהתרגשות רבה ערכנו שתי חתונות. אבא נכח בשתיהן. זמן קצר לאחר מכן אבא נפטר. חלפו עוד ארבעים יום - נפטר הסבא. שנה שלמה היה בביתנו מניין.
כזה זר שושנים מסמרקנד.
בצלאל שיף
0
0
0
0
0
0
מאפשרים לכם לקבל
