ידועה האימרה שנדפסה בהיום-יום: "כמה וכמה חסידים חשבו יום בואם לליובאוויטש ליום הולדת שלהם. מורי הרשב"ץ בא בפעם הראשונה לליובאוויטש אור ליום ששי פרשת משפטים שנת תר"ח, ובכל שנה ושנה היה ער כל אותו הלילה, ומכוון להניח תפילין בה בשעה אשר נכנס להצ"צ בפעם הראשונה".

כמו כן נוהגים חסידים לברך "שהחיינו", כשרואים את הרבי לראשונה. יש שהיו מברכים כשראו את הרבי בפעם הראשונה ויש שהיו מברכים כאשר היו נכנסים ליחידות.

ומעשה בשליח הרבי למנצ'סטר שבאנגליה, הרב חיים פארו (כיום בבית שמש), שטבע בנהר ונסחף בזרמי המים, ולפתע חש ביד נעלמת שדוחפת אותו בחזקה לשפת הנהר. כשנפלט אל שפת הנהר הבחינו בו והצליחו להציל את חייו, לא לפני שנזקק לאשפוז ימים רבים.

הרב פארו היה בטוח שהיתה זו ידו הארוכה של הרבי שדאג להצילו, ובמלאות ימי החלמתו החליט שהוא חייב לבוא לרבי ולהודות על הנס הגדול שאירע עמו.

היה זה בי"ד או ט"ו כסלו תשמ"ג והרב פארו הגיע ל-770, שם עמד מחוץ לדלת הראשית, ממתין לרבי שיצא מחדרו לקראת נסיעתו לביתו בלילה. הוא עמד שם נרגש כולו, מוכן לברך "שהחיינו" כקטן שנולד דמי, שכן חייו ניתנו לו במתנה והוא בעצם יראה עתה את הרבי לראשונה בחייו המחודשים.

עמדתי לידו והוא סיפר לי את נס ההצלה שלו והיה כולו דרוך ליציאת הרבי לביתו.

הרבי יצא מחדרו ותוך שהוא מתקדם לכיוון המכונית, בירך הרב פארו "שהחיינו" בקול רם, כמעט בצעקה. הרבי פנה אליו ובחצי חיוך אמר לו: "סאיז נאך נישט חנוכה!..." [- עדיין לא חנוכה!...]

•

בימים אלו, כאשר רבים נוסעים לתשרי לראשונה בחייהם, נזכרתי בנסיעתי הראשונה אל הרבי באלול תשל"ט. זכורני שהגעתי לתפילת מנחה או ערבית בזאל הקטן למעלה, והתמימים המבוגרים הנחו אותי לברך "שהחיינו" כשהרבי ייכנס לתפילה.

לא צריך לתאר כיצד מרגיש נער בן 16, שכל החיים 'גדל על הרבי' - והנה מגיע הרגע המרגש שהוא עומד בד' אמותיו. אך כל ההתרגשות מתגמדת מול אותו רגע מכונן לאחר התפילה, כאשר השליח-ציבור אומר את הקדיש האחרון. או-אז הרבי פונה ומביט לעבר הקהל וסוקר אותו, והנה הרבי מביט עלי במבט חודר ובוחן לשניות בודדות - כאומר: "שלום עליכם". אני משפיל את עיניי ונזכר בפסוק "והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו".

באותה תפילה היו עוד כשלשה-ארבעה תמימים שהגיעו באותו יום וכל אחד מהם סיפר שכאשר הרבי סרק את הקהל, הוא הביט גם בו באותו מבט מיוחד. מבט שלא ישכח לעולם.

עם השנים, כשקהל הבאים לחודש תשרי הלך וגדל, כמדומני שהרבי כבר לא סקר בפרוטרוט כפי שהיה בשנים בהן הקהל היה מצומצם יותר.

•

לימים כאשר למדתי מפי משפיעים שיום ההגעה לרבי הוא יום ההולדת החסידי, ניסיתי להיזכר באיזה תאריך בדיוק הגעתי לרבי ולא הצלחתי.

עלה בדעתי לבדוק בדרכון, שם נרשם יום היציאה מהארץ וכן יום הכניסה לארה"ב. בדקתי ומה מאוד שמח ליבי כשראיתי שתאריך הגעתי לרבי היה ביום כ"ה באלול, שהוא גם יום הולדתי שבו יצאתי לאוויר העולם, כך ששני ימי ההולדת שלי הגשמי והרוחני, הטבעי והחסידי, חוברו להם יחדיו.

•

באותה שנה, כשהגעתי ל-770 ביומו השני של ראש השנה בבוקר - יום ראשון חל אז בשבת, עמדו החסידים מסביב לבימת הקריאה כבר מתחילת התפילה כדי לתפוס מקום טוב לתקיעות. בתמימותי נדחפתי בין כולם ועמדתי במקום קרוב, בשורה השישית. לא מדי צמוד לבימה, כי משם אי אפשר לראות את פני הקודש רק לשמוע ואילו מהשורה השישית אפשר גם לחזות בנועם ה'.

התמימים שעמדו מסביבי לגלגו עלי והסבירו שלמרות שכולם נדחפים שעות רבות, יש כאן מקומות קבועים משנים והנוכחות במקום היא רק להראות שהגעת למקומך הקבוע.

אחד מהם אמר לי: "אתה עומד על מקומו של הרב יואל כהן. הוא מגיע ממש לפני תקיעות ואתה תהיה חייב לפנות לו את מקומך ולסגת אחורה". עניתי לו: "גם אם לא אהיה כאן בתקיעות, לפחות אשתתף בדחיפות ובחיכוכים שקדמו להן..."

משום מה באותו יום התפילות היו מהירות יותר מבכל שנה ומיום האתמול, והתקיעות החלו כעשרים דקות מוקדם מהצפוי. הרב יואל כהן מיהר להגיע למקומו הקבוע והסובבים אותי דחקו בי לצאת ולפנות לו את מקומו. אלא שהדוחק היה כה רב, שלא הוא הצליח להיכנס ולא אני הצלחתי לצאת - ועד שניסו להקדימו אל השורה השישית, הרבי כבר החל בסדר התקיעות.

הרב כהן הצליח איך שהוא להתקדם והוא עמד די קרוב ואמר לדוחקים להניחני במקומי. כך זכיתי לראות לראשונה בחיי את התקיעות מקרוב ולשמוע אותן וברכותיהן בהקדמת הפסוקים מהמקום הטוב ביותר.

•

חוויות רבות שמורות עמי מאותו תשרי תש"מ.

אחת מהן היתה במוצאי יום הכיפורים, כאשר הגיעו ל'אבינו מלכנו' הארוך בסיום תפילת 'נעילה', הרבי בכה בכי רב וממושך. הבכי נמשך גם כששרו את המארש נפוליאון, והשמחה גאתה כשהרבי התייצב מלוא קומתו על הכיסא האדום המלכותי (אז עוד לא היו מדרגות ומעקה) ומחא כפיו בחזקה.

ראינו שהרבי מכסה את פניו האדומות מבכי עם הטלית וממשיך לבכות בחוזק, למרות שבידיו מחא כפיים ועודד את השירה. רק לקראת סיום השירה פסק הבכי ועבר לקו השמחה.

מה ראה הרבי ומה צפה בעיניו הקדושות, זאת לא נדע לעולם, אבל ברי לנו שעיניו בשמים ולא מחשבותיי מחשבותיכם.

•

חוויה נוספת החקוקה בי, היא מהושענא רבה באותה שנה, בתפילת שחרית. התפילה התנהלה כהרגלה מתוך שמחה, בעיקר בשירי ההלל כאשר הרבי מעודד את השירה כהרגלו בימי חג.

בפתיחת הארון תוך כדי אמירת "בריך שמיה", השליח-ציבור החל לנגן את הניגון "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" והרבי החל לרקוד על מקומו משל היינו עתה בעיצומן של ההקפות. הרבי מחא כפיו כה חזק, עד שנאלץ כל כמה שניות לתפוס את הטלית שאיימה ליפול מחמת הריקוד ומחיאות הכף הנמרצות. (ניתן לראות זאת בוידאו).

השמועה על פרץ השמחה ב"אנא עבדא" עשתה לה כנפיים ורבים מהשלוחים סברו שאם בהושענא רבה ישנו "גילוי" כה גדול, מה כבר יהיה בשמחת תורה... ועל כן שינו רבים מתוכניותיהם וחיפשו להם ממלאי מקום כדי שיוכלו לנסוע אל הרבי לשמחת תורה.

זכורני שדודי הרב החסיד רבי שלום לייב אייזנבך ממונטריאול התלבט אם להגיע לשמחת תורה לרבי, אבל כששמע ממני תיאור ממה שהיה ב"אנא עבדא", התארגן יחד עם כמה מאנ"ש דשם והגיעו לפני החג לקראון הייטס.

•

עתה מלאו ארבעים שנה לאותו תשרי תש"מ, וכמדומני שהחוויות הללו שצפו אצלי השבוע, הן לאור דברי חז"ל בסיום פרשתנו הקודמת בסיום ארבעים שנות המדבר, ד"לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין".