לפני 18 שנה השתתפי בערב 'שלום בית' לזוגות צעירים. הנואם המרכזי היה הרב מענדל גלוכובסקי, רב קהילת חב"ד ברחובות. הדוברים, וגם הרב גלוכובסקי, דיברו הרבה, אבל אני זוכר רק דבר אחד שמאז ועד היום אני חושב עליו.

הרב דיבר על ויתורים. בנישואין יש לוותר, למחול ולסלוח. בלי זה, זה לא יעבוד. אבל לוותר ולמחול באמת.

״מה זה באמת?״ שאלה מישהי.

הרב חיכה רגע ואז ענה במבטאו האמריקני: יש מדד לבחון את זה. אם בריב או בוויכוח הבא שלכם את מזכירה לו את הוויתורים מהריב הקודם - ואומרת: וגם אז ויתרתי לך על מה שהיה אז וכדומה, זה סימן שמעולם לא ויתרת על מה שהיה, רק הדחקת והחבאת. והנה עובדה, ברגע של כאב ומתח ה'ויתור' ההוא יצא מהמחבוא כמעט בדיוק כמו שהוא.

סליחה ומחילה זה דבר שאנו מבקשים וגם מעניקים. אני מבקש סליחה מחבר, שאולי פגעתי בו ואני גם מעניק סליחה לחבר, שמבקש אותה ממני כי אולי הוא פגע בי.

׳חודש הרחמים והסליחות׳ קוראים לו, לחודש אלול. השבת הקרובה נקראת 'שבת סליחות', כי במוצאי השבת מתחילים (הנוהגים למנהג האשכנזים) לומר סליחות. אנו פונים אל הקב"ה בסליחה ומבקשים שיעניק לנו אותה, את הסליחה והמחילה. זה הזמן שבו אנו עסוקים בסליחה ומחילה. הקב"ה הוא כל יכול ועליו אין לי שאלות, אני בטוח שהוא יכול למחול ולסלוח.

לא סתם אנחנו מצטטים בסליחות את הפסוק מישעיה: ״לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.״

אבל בני אדם רגילים, האם אנחנו באמת מסוגלים למחול ולסלוח או שתמיד תמיד משהו יישאר שם בפנים, שיצוץ ויעלה כל אימת שהנושא יעלה או יוזכר? ואם כן, מה הדרך להגיע לזה? ואולי אפילו יש דרך קיצור...