"'עם כל הכבוד, אבל אל תסמוך עלי', אמרתי לו אחרי שהכריז כי תוך שנתיים יעמוד כאן, בפלאיה, בית חב"ד לתפארתו".

היה זה בחודש אלול תשס"ח, כששליח חב"ד בקנקון-מקסיקו, הרב מענדל דרוק, פנה אל הרב מענדל גולדברג ורעייתו וביקש שיבואו לעזור לקראת החגים בשליחות בקנקון, אליה הגיעו אך כמה חודשים לפני כן.

סעודת ראש השנה הייתה גדולה ויפה והשתתפו בה קרוב ל-1000 יהודים, חלקם מהקהילה המקומית והרוב המוחלט תרמילאים ישראלים. לאחר ראש השנה ולקראת יום כיפור לקח הרב דרוק את הזוג גולדברג לעיר פלאיה כדי לבקר כמה יהודים, להניח תפילין ולהפיץ יהדות'.

ואז, תוך כדי הליכה, התנהלה ההכרזה וההסתייגות, כי תוך שנתיים יקום כאן בית חב"ד.

•
 

נעשה קצת סדר: פלאיה דל כרמן הינו כפר הדייגים הכי מתוייר בעולם, הממוקם במרחק נסיעה קצרה מהעיר קנקון. לפני עשרים שנה עבר המקום  שינוי משמעותי כאשר הכפר העני עם כ-3,000 תושבים, הפך לעיר גדולה ומתויירת, עם מעל ל-300 אלף תושבים ואלפי מלונות.

בשבת נחמו האחרונה תשע"ט, ציינו הרב מנחם מענדל וחיה גולדברג, עשר שנים להגעתם למקום שליחותם. סעודת השבת נערכה באחד המלונות הגדולים בעיר ובהשתתפות כ-450 איש - חלקם מהקהילה המקומית והרוב היו מטיילים, תרמילאים ישראלים ומרחבי העולם.

"'שולחן שבת בין לאומי' זה נקרא אצלנו. שבת מרוממת זו הייתה. ככה זה כשמתאחדים יחד כל עמך ישראל כשאחד אינו מכיר את חברו, אך מרגיש אח קרוב יותר מאיי-פעם. עשר שנים של זריעה וחרישה. שנים של קירוב לבבות, שיעורי תורה ופעילויות, אינם דברים שביכולת אנשים כערכנו לעשות. הכל בברכותיו ובכוחותיו של הרבי, ואנחנו הרי רק שלוחיו", אומר הרב גולדברג.

כשנה לקח לרב דרוק לשכנע את הזוג גולדברג לצאת לשליחות, עד שלאחר חג השבועות תשס"ט, "החלטנו שהגיע הזמן ובהחלט אפשר להתעניין במקום השליחות. כך יצא שכבר בתחילת ימי חודש אב נחתנו בשלום במקסיקו - בעיר פלאיה דל כרמן".

באותה תקופה פנה אל הרב דרוק חסיד סאטמר, תושב שכונת ויליאמסבורג, שמזה שנים מתארח בבתי חב"ד באסיה. הוא סיפר שהיה לו לקוח חשוב, שלא הייתה באפשרותו לשלם את החוב שהצטבר - ולכן העניק לו בתמורה את הדירה החדשה שלו בפלאיה.

הרב גולדברג נזכר: "כששמע החסיד, שאנחנו מחפשים מקום לבית חב"ד, שמח מאוד לתרום את אותה דירה לבית חב"ד החדש שלנו. בימינו הראשונים בעיר, ואחרי שארבעת מספרי הטלפון שהיו ברשותנו לא עזרו לנו במאום, יצאנו מהבית והתחלנו לחפש יהודים ברחוב... סיטואציה שאין שליח שלא עובר אותה.

"מצאנו את עצמנו מסתובבים ברחובות, עברו כבר יומיים, שלושה, שבוע ושום יהודי לא נראה בסביבה. המשכנו ללכת, הגענו לסופר לקנות קצת אוכל על הדרך, פירות ושתייה - ולי עוברת בראש נוסחה ממש פשוטה. שבוע אנחנו כבר מסתובבים ולא פוגשים אף יהודי. אם אוכל להניח עכשיו, בדרך לחנות, תפילין למישהו - אז אנחנו פה. אחרת, השליחות הזו כבר לא רלוונטית לגבינו.

 "ברגע שגיבשתי לעצמי את ההחלטה, יוצא מרכב חונה בחור צעיר, מעיף בנו מבט קצת מוזר וחשדני ואני מביט בו בחזרה ולא מצליח לזהות על פי מראה חיצוני בלבד, אם הוא יהודי. לשאול אותו 'האם אתה יהודי'?, פה אני מתלבט. לא יודע האם זה מקובל ואיך זה ישמע. אנחנו בפלאיה, במקסיקו. לא בניו יורק ולא בפריז.

"בהחלטה של רגע קראתי לעברו 'תפילין'!? הרי אם אינו יהודי.. הוא לפחות לא יבין, ובתקווה שהוא יהודי נוספה עוד תקווה לליבי, שאכן יידע מה זה תפילין. ולמרבה השמחה הבחור אכן הבין את כוונתי ומיד פסע לכיווני תוך שמרים את שרוולו השמאלי. 'ראביי, שמי דניאל', כך הציג את עצמו, 'אולי תבוא לגור כאן? אנחנו צריכים שתפתח לנו בית כנסת, אין לנו כאן כלום'!...

"הרגשנו שאין סיפוק גדול מזה. קיבלנו אות משמים, שאכן נועדנו להיות שלוחי הרבי בפלאיה. המשכנו לפגוש עוד ועוד יהודים ולאט לאט מצא חן בעינינו גם המקום. התחלנו להתארגן לקראת החגים עם מודעות ופרסומים לקראת פתיחת הבית חב"ד. ברגע שתלינו את שלט הכניסה הגדול, שעליו רשום 'חב"ד', פתאום מכל כיוון דפקו על הדלת יהודים ועוד ועוד, וכתוצאה מכך הכרנו כבר כמה עשרות. בחודשים הראשונים - היינו פוגשים אנשים, כשכל אחד לחוד טוען כי הוא היהודי היחידי בעיר. כך יצא שבנר ראשון של חנוכה השתתפו הרבה יהודים 'יחידים' בהדלקה המרכזית".

•

"במקביל לפעילותינו עם הקהילה, העיר תפסה שם בינלאומי והחלו להגיע תיירים דוברי כל השפות. כמובן שדוברי העברית מבניהם מלווים אותנו כל השנה. רק עברו כמה שבועות וכבר הייתה הדירה צרה מלהכיל והוצרכנו לשכור מבנה נאה במרכז העיר, מטרים ספורים מהמדרחוב המרכזי שעל חוף הים.

"בעזרת אנשים טובים שיפצנו את המקום וחנכנו את הבית חב"ד. אוסיף, כי תוך כמה שנים הפך הרחוב שלנו כבר לרחוב של ישראליים על ידי עסקים של ישראלים שנפתחו שם.

"הכל קרה במהירות רבה. בליל י"ט כסלו באותה שנה - תש"ע, השנה הראשונה, קיבלנו מייל עם בקשת תרומה לבניית מקווה - אצל שליח שגר במקום שליחותו כבר מעל לעשר שנים. תוך כדי מחשבה באיזה סכום אוכל להשתתף, עברה בליבי מחשבה שאני לא מוכן לחכות עשר שנים עד לבניית מקווה בעירי. וכך, בהחלטה של רגע, על ידי תרומה סימבולית לשליח אחר, כוננה בי ההחלטה לבנות בפלאיה מקווה טהרה. מיד כתבתי לרבי, ביקשתי הצלחה רבה ושלחתי את המכתב לאוהל הקדוש. 

"אך עברו להן כמה שבועות וכבר ישבתי בפגישה עם איש עסקים ששמע את תשוקתי לבניית המקווה. הוא שאל קצת לפרטים ותוך כמה חודשים חזר אלי עם שטח ואישורי בנייה. 'רק תביא רב שיודע לבנות מקווה', הייתה המילה האחרונה". 

•

השליח מוסיף ומספר: "זה היה כבר ערב, אחרי עוד יום מלא בעבודה ואנשים, נכנס לבית חב"ד באמצע שיעור התורה יהודי צעיר, שפניו היו מוכרות לי.

'דניאל?' שאלתי. "הנחנו תפילין ליד החנות לפני כארבע שנים..." כן, זה היה הוא.

"את כל המיילים, הודעות, טלפונים, הכל קיבלתי,"הוא אומר, "אבל לא היה לי נעים לענות." כל אותו הזמן הוא חי עם חברתו הגויה ר"ל והתבייש להניח את רגלו במצב הזה בבית חב״ד. "אבל תמיד ידעתי", הוא ממשיך, "שהמקום שלי זה כאן. המקום אליו אני שייך זה אתם. והיום," ספר נרגש, "היום נפרדתי מהגויה והשבוע הינו השבוע האחרון שלי כאן בפלאיה, ואת השבת האחרונה שלי הייתי רוצה להעביר אתכם".

הדמעה מהלחי גלשה ללא רשותי, מספר השליח, ואת התרגשותי כבר לא יכולתי להסתיר. "הוא חזר למשפחתו בקנדה ואחרי כשנה התחתן עם בחורה יהודיה והקים בית יהודי עם ילדים מתוקים. סיפור כזה הוא אחד מתוך עשרות סיפורים שאת רובם אנחנו כלל לא יודעים. תיירים נכנסים ויוצאים ואי אפשר לדעת כמה המילה שלי או האוכל של אשתי השפיעו על באי הבית.

"היום בבית חב"ד יש לנו מניין קבוע בכל יום, שיעורי תורה בגמרא, תניא וחסידות וגם התוועדויות. יש שיעור קבוע לנשים ופעילויות לילדים. ישנה מערכת כשרות שמספקת אוכל כשר לבתי המלון שבסביבה (הרבה אנשים בזכות זה באים לערוך חתונות ובר מצוות דווקא באיזורנו). אף אנחנו באירועים גדולים משתמשים באחד המלונות הגדולים.

"הגענו כבר למצב שישנן תקופות בהן מרוב עומס של אנשים אנחנו מארגנים שלוש נגלות של סעודות השבת... בעזרת ה' יהיה לנו בהמשך בנין גדול שיוכל לכלול את כל באי הבית חב״ד ובעזרתו נוכל אף להרחיב את הפעילויות שלנו בכל התחומים".

•

פעם בשנה מתקיים  כינוס השלוחים של איזורי מקסיקו והקריביים. "זה היה לפני שלוש שנים, טסתי לכינוס שהיה באותה שנה ברפובליקה הדומיניקנית. עשיתי עצירה לכמה שעות בניו יורק וקפצתי לאוהל. אמנם זה לא בדרך, זה עיקוף קטן, אבל על עצירה אין אפשרות לוותר ולאוהל היה לי מאוד חשוב להגיע, אז שילבתי.

"יום ראשון בערב הגעתי לאוהל וכתבתי לרבי שאני בדרך לכינוס וחוזר בעזרת ה' ביום חמישי בצהריים. המצב הכלכלי אצלנו באותו זמן לא היה מין הטובים בחיי... זה היה בדיוק בספטמבר, ככה בין שתי עונות, וליום חמישי הייתה לי חשבונית בת 3000 דולר לשלם. טוב, הרבה מאוד זה לא, אבל כשאין אגורה בכיס אז כל פרוטה הינה יקרת ערך. כך כתבתי לרבי והוספתי כי זה מאוד נחוץ וחייב לשלם בזמן ו"מאין יבוא עזרי"? בסוף המכתב הגעתי למסקנה, שמכיון שהרבי הוא המשלח והוא בעל הבית שלנו, אז אני משאיר לו פה את החשבונית. הרבי כבר ימצא את הדרך לעזור לי!

"יצאתי מהאוהל וזהו, נרגעתי. הרגשתי רגוע ובטוח כבן הנתון לחסדיו של אביו האוהב. ואני ממשיך את סדר יומי ובלב מחכה כבר להשגחה הפרטית שקרבה לבוא. בכינוס כששאלו לשלומי, הזכירו לי את הסיפור על שליח שנכנס עם הרבה חובות ליחידות אצל הרבי וביקש ברכה. והרבי רק אמר: "אתה הרי מלומד בניסים" אין הוא צריך לדאוג.

"ואני רק מקשיב, כשסיפוריהם ועידודיהם של השלוחים מצלצלים לי כמין מנגינה נעימה באוזן ואין בי חשש כלל וכלל.

"בטיסת חזור תוכננה לי עצירה בפנמה וכמה דקות לפני שעליתי למטוס כותב לי ידיד, איש עסקים אירופאי, ושואל לשלומי. אני קצת מופתע, אבל עונה לו ומספר כי אני חוזר מכינוס השלוחים ועוד מעט תהיה לי עצירה בפנמה. מסתבר בהשגחה פרטית שגם לאותו ידיד יש תכף עצירה בפנמה, וסיכמנו על מפגש בקפה.

"כשנפגשנו הוא מיד אומר לי: 'שמע, בכלל לא הייתי אמור לנסוע דרך פנמה. הייתי פה, הייתי שם ופגשתי יהודי אמריקאי עשיר שהתחיל לספר לי על חייו ועל עסקיו במקסיקו, ומיד סיפרתי שיש לי גם חבר, שליח הרבי שגר במקסיקו'. הוא הוציא מעטפה ואמר שהאמריקני העשיר ביקש למסור לי. במעטפה באורח פלא נחו להן כמה וכמה שטרות של כסף בשווי של 3000 דולר. ביום חמישי בצהריים נחתתי בפלאיה עם הסכום המדוייק שהתחייבתי לשלם בזמן.

"הסיפור הזה מראה לנו איך הרבי דואג לשלוחים שלו ומתווה להם את הדרך. בין אם זה שליח שנמצא במקום שליחותו כבר חמש שנים ובין אם זה עשרים שנה. אנחנו צריכים תמיד לזכור שאנחנו בסך הכל שליחיו של הרבי ושכל כל הכוחות שנטמעו בנו – הכל מכוחו של המשלח".

•

"וסיפור אחרון שקרה בשנת תשע"ד. קיבלתי מייל: 'שלום, שמי כך וכך, אני גר בירושלים ויש לנו שישה דולרים שנתקבלו מידיו הקדושות של הרבי עבור בית חב"ד במקסיקו'. וואו! הופתעתי מאוד והתקשרתי מיד למספר שניתן לי.

"מעבר לקו נשמעה אישה שסיפרה שבתשנ"א הם עברו בדולרים עם כל הילדים. הם היו אחרי שנת שליחות במוסדות חינוך במקסיקו סיטי ובדרך חזור הם עברו דרך הרבי. הרבי נתן דולר לכל אחד מבני המשפחה והוסיף עוד דולר עבור החינוך היהודי במקסיקו. 'לא ידענו מה לעשות עם הדולרים, בפרט שגם לא חזרנו מאז למקסיקו ופתאום שמענו עליכם, בואו לקחת את הדולרים'. 

"מיד דאגתי לשלוח מישהו למשפחה בירושלים ומשם הדולרים כבר הגיעו לידינו. זה היה מאוד מרגש! כן, גם אחרי ג' תמוז הרבי דואג לשלוח ד"שים לילדיו".