ענווה אל מול העולם • הרב זלמן וישצקי על הפרשה
אחד הדברים הטובים שבאים עם הגיל, זו הענווה.
אני לא מתכוון לענווה אליה מתכוונים בדרך כלל, שהיא ענווה מול בני אדם אחרים. זה דווקא לא תמיד מתרחש עם הגיל, ולפעמים להיפך. אני מתכוון לענווה אל מול העולם, אל מול התהליכים של הדברים, ענווה אל מול הקב"ה.
מדת הגאווה היא מדה שזוכה להמון גינויים, ולטעמי בצדק.
הנה, השבוע בפרשה על הפסוק 'ועשית מעקה לגגך' - אומר הרבי, שבעבודה הרוחנית של האדם הכוונה למעקה כלפי מידת הגאווה. אם הפשט מדבר על גג של בית רגיל שיש לעשות לו מעקה שאיש לא יפול, הרי שבעבודת האדם את קונו 'גג' מסמל 'הגבהה וגאווה'.
וגאווה, זה ברור לכל, חייבת מעקה וגדר שיגביל אותה וימנע מהאדם ליפול בעקבותיה.
לרוב כשמדברים על גאווה, אנו מדמיינים אדם גאה, עם 'אף למעלה', אולי אפילו שחצן, ובכלל אחד שחושב ומרגיש שהכל חייבים לו והוא מעל כולם. זה כמובן נכון, אבל זה החלק הקל של הגאווה. את זה רואים בבירור. גם די קל לדעת מה לתקן ואיך, כי הכל בולט ומוחצן. אגב, לרוב אנו רואים את זה אצל אחרים ולא אצלנו, אבל זה כבר נושא אחר.
•
החלק האחר של הגאווה, הגאווה מול העולם, מול התהליכים של העולם שזה בעצם מול הקב"ה בורא העולם ומנהיגו, זה כבר יותר קשה לזהות. זוהי מדה חלקלקה, האדם לא חש שהוא גאה.
למשל, אם אדם עובד על פרויקט חדש, יהיה זה עסקי או חברתי, עקרונית ברור לו שאם הוא יעשה הכל נכון ולפי הספר יש לצפות שהתוצאה תהיה מושלמת. אבל בחיים, כמו בחיים, יש הפתעות, ואז ניתן להבחין אם הוא גאה או עניו.
אדם שהוא גאה כלפי העולם יתרגז, יקח ללב ואולי אף יפול ברוחו. הרי עשיתי הכל נכון, ולמה לא הולך לי? אבל העניו, זה שכבר למד דבר או שנים בחייו, יקבל את הדברים בהכנעה קלה, אולי אף בחיוך ויגיד: נו הכל בהשגחה פרטית, כנראה שהדבר צריך עוד להתבשל, יתכן שיש פה צורך בתהליך בשלות ארוך יותר. ובכלל, אף אחד לא חייב לי כלום.
הגאה אולי יכעס, אולי יהיה זעוף ולרוב גם יתייאש. העניו ינשום עמוק, יילך למנחה מעריב ולמחרת יתחיל מחדש. כאן באה מצוות מעקה - אם אתה כמו גג, עשה לך מעקה.
כך גם בעבודת ה'. הגאה יפול ברוחו כל אימת שיפול לעבירה או תאווה אסורה ח"ו. העניו יכאב, אבל ימשיך הלאה בידיעה שהוא לא נולד צדיק, ומה לעשות, הנפילה היא חלק מהתהליך של עבודת ה'.
אדמו"ר הזקן כותב בפרק כז' בתניא שמי שנהיה עצוב כתוצאה ממעמדו ומצבו הרוחני הירוד, הרי שהוא גס רוח "שאינו מכיר את מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק". אדם עניו זה אדם שמכיר את מקומו והמכיר את מקומו גם אם כואב לו על עבירה או נפילה אחרת שהייתה לו, לא יפול לעצבות וייאוש, כי הוא יודע שכך הוא נברא עם יצר טוב ועם יצר רע, הוא מכיר את מקומו.
הנה כך מוסיף וכותב אדדמו"ר הזקן בתניא "ולכן על יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו". וזו, לעניות דעתי, הגדר שעל האדם להציב לעצמו, לא ליפול לעצבות וייאוש.
שבת שלום.
מאפשרים לכם לקבל
