הרב משה אורנשטיין
ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בנתניה

חלפו יותר מעשרים ושמונה שנה. אייר תנש"א. שימשתי אז יחד עם הרב מאיר אשכנזי (היום רבו של כפר חב"ד) כשליח הרבי בעיר חרסון. אדיר היה חפצנו להגיע לאלמא אטא, לר' ליויק. 'לעשות' לרבי נחת. חשנו כי אם נצרף לדו"ח המסכם את השליחות תמונה מציונו הק' של ר' ליויק, הדבר יסב נחת אמיתי. בעיננו הדבר נתפס אז כקלף מנצח.

כאשר שכרנו מסוק לשעתיים, לכינוס ל"ג בעומר, במחיר של 600 רובל (הדולר ,להזכירכם, היה שווה אז כ- 40 רובל..), עלה בדעתנו אולי לשכור מטוס עבור נסיעה לאוהלים הק' ואף לאוהל של הרה"ק ר' ליויק. אך מטעמים שונים הדבר לא ייצא אל הפועל.

נסענו למוסקבה. מרחק 24 שעות ו-2 דקות של נסיעה ברכבת מחרסון למוסקבה. (אם אתם סקרנים לדעת, עלות הנסיעה במחלקה הראשונה עמד על 28 רובל..) ממוסקבה המשכנו בטיסה בת 4-5 שעות לאלמא אטא.

עמדו לרשותנו ארבע שעות בלבד באלמא אטא. לא היה כרטיס חזור מתאים אחר. עמדה גם לרשותנו שפה רוסית עילגת שרכשנו בשלושה חודשים. בדרך לא דרך הגענו לבית החיים. רק כשהגענו הבנו את גודל היומרה להגיע כך לבד ללא הדרכה (ולהזכירכם, ללא פלאפונים..) לר' ליויק.

מדובר בבית החיים ענק ממדים. אלפי מצבות. לא מצאנו את הציון. נותרו לנו עתה כשעתיים. התחלנו לרוץ בין הקברים. בינתיים מתחיל להחשיך. התחלנו לחשוב אולי חלה כאן טעות. אולי זה לא המקום הנכון. היינו בלחץ. עשינו באמת דרך ארוכה. מכל מקום בבית הקברות ניבטים צלמים ומצבות של גויים. הרבה עצים נטועים בין המצבות. תחושת גלות בלתי ניתנת לתיאור.

החלטנו להתפצל בחיפושים. והנה, רגע אחד לפני הייאוש הסופי, כבר הגיע הרגע שהיה ברור שחייבים לחזור לשדה התעופה, לפתע אנו עומדים אל מול הציון הק'. אין מילים לתאר את ההתרגשות. זאת הייתה אחת התפילות הזכות שידענו מעודנו.

עתה היה עלינו לפלס את דרכנו חזרה בחושך הסמיך שירד על אלמא אטא, בחזרה אל המונית שהמתינה לנו מחוץ לבית החיים. גם בבית החיים החלו חיי הלילה.. כל רגע צץ מולנו שיכור אחר מתוך האפילה. לא היה אף לא פנס אחד שהאיר את החשיכה בבית החיים גדול המימדים.

הבטנו זה אל זה ואמרנו: איזה פחד. איזה לילה. איזו גלות. ר' ליויק בקצה העולם, בחושך, ללא ציוני דרך. חושך בגשם וברוח. חזרנו עם תחושה מאד כואבת. לילה.

מאז זכיתי לחזור עוד מספר פעמים לאלמא אטא. גם ביום ההילולא כ"ף אב. לפני כחמש שנים, בקיץ תשע"ד, הגעתי לר' ליויק עם קרוב לשישים תמימים. באותו ביקור, שכרנו מטוס וטסנו אף למקום גלותו של ר' ליויק בצ'יאלי. תחושת הגלות הלילית שזעקה מאלמא אטא לא הייתה שונה בהרבה מזעקת הגלות הנוראה של צ'יאלי. תמיד חזרה אליי התחושה כי כאן באלמא אטא לילה. כמות הבאים, אף ביום ההילולא, הייתה תמיד דלילה. דלילה מאד. בלתי נתפס. זו הייתה מהות התחושה: אלמא אטא היא פינה נידחת שאף ילדי הרבי, נכדיו של ר' ליויק, לא מגיעים עד אליה. לילה.

אתמול החושך התפזר. הלילה האיר.

החסידים הנדיבים ר' אברהם שאולזון ור' שמואל שטרן, אירחו מעל לחמש מאות אנשים נשים וטף בהרחבה מעוררת השתאות.

אודה ואבוש שכאשר הורגשה צפיפות יתר על פני מאות (!) מטרים של מאהל ('טנט' בלע"ז) ממוזג, עם עשרות עמדות של כתיבת פני"ם וכיבוד, חלף בי לרגע רגש של קנאה על הזכות העצומה שנפלה בחלקם של ר' אבי ור' שמואל.

בבאנקט שנערך במוצאי יום ההילולא במלון קזחסטן באלמא אטא ריגש ר' שמואל את הנוכחים, כאשר תיאר את התפילה הזכה הראשונה שלו באוהל ר' ליויק לפני תשע שנים. את עוצמות ההתקשרות שהוא חווה באותם רגעים מרוממים. הוא סיפר שכאשר יצא מהאוהל, נעלו אחריו את האוהל. לתדהמתו, סיפרו לו כי כל המתפללים, שנים עשר במספר (..) כבר היו כאן, ואף אחד נוסף אינו צפוי לבוא.

כאשר הדמעות עדיין זולגות מעיניו, הוא קיבל על עצמו יחד עם ר' אבי להביא יהודים לר' ליויק. בשיתוף פעולה עם הרב שעיה כהן הביאו מידי שנה עשרות בחורים ששקדו על התורה בסמוך לאוהל בימי כ"ף אב. הדבר צבר תאוצה, והשנה השיא נשבר.

איזה כבוד לרבי ואיזה כבוד לר' ליויק. מאות רבות (!) של חסידים, תמימים ושלוחים, רקדו בכל עוז את הניגון של ר' ליויק במוצאי יום ההילולא באלמא אטא.

הרבנית חנה מספרת על פאליי שהחל את דרכו כמתנגד לר' ליויק, אך עם הזמן התאהב בו, והיה נוהג לשבת בשבת אחה"צ על ספסל במרכז העיר ולהרהר כיצד להרחיב את המלוכה.. אח.. אם רק פאליי היה כאן עכשיו.. הרבי ור' ליויק וודאי כאן עכשיו..

סוף סוף הלילה החל להאיר. אם ננסה ללכת בדרכו של ר' ליויק נאמר: 'לילה' הוא בגימטרייה שבעים וחמש. 'כיום' הוא בגימטרייה שבעים ושש. שבעים וחמש ('לילה') שנים להסתלקותו הסתיימו. אתמול בלילה כאשר עברנו משנת השבעים וחמש להסתלקותו, לשנת השבעים ושש ה'לילה כיום' האיר.