מכתב מהרבי מליובאוויטש, לד"ר וויליאם מנדלסון, מנתח-לב שבמהלך הניתוח לב שביצע, הפסיק לבו של החולה לפעום פעמיים, ושאר הרופאים התייאשו. ואילו הוא הרגיש כח מלמעלה הדוחף אותו להמשיך ולנתח והציל את חייו של המנותח:

"רופא הוא, כמובן, השליח המוסמך שבאמצעותו ה' שולח רפואה לאדם חולה, ולמותר לומר שלא רק הכשרון של הרופא הוא הדבר החשוב, אלא גם הגישה הלבבית שלו כלפי המטופלים שלו, בהתאם להשקפה המקובלת שהמקצוע של הרופא הוא לא רק משלח-יד, אלא שליחות קדושה של הבאת פורקן ומזור לסובלים. מכאן שגישה אישית, ואפילו קשר אישי עם המטופל, עושים לעיתים קרובות דרך ארוכה לקראת הבאת הפורקן והמזור הדרושים לו.

אף על פי שבמקרה של מנתח, גישה סובייקטיבית עלולה, במובן מסוים, להוות בעיה, מכיוון שהמנתח חייב לפעול בשלווה מלאה, מבלי להיות מופרע על ידי רגשות אישיים.

למרות זאת, בפועל המנתח שמשלב שכל ורגש בהרמוניה מושלמת נהנה מברכות השם, כך שלא רק שהרגשות שלו לא מפריעים לו, אלא בדיוק להיפך, הוא נעזר בהם במידה רבה.

כל זה הוא בהתאם לרעיון המונותאיזם, רעיון שהעם היהודי זכה להיות נושאו לאורך הדורות. זהו הרעיון שאחדות פשוטה חודרת בכל דבר, בעולם הגדול כמו בעולם הקטן. בהתאם לכך, בחיי האדם אנחנו לא מחשיבים את הגוף והנשמה בתור שני עולמות נפרדים, אלא שני צדדים של אותו עולם קטן. אפילו המדע, בעידן המודרני, נהיה מודע לאמת זאת, והוא מכיר בכן שהרפואה הגשמית והרוחנית קשורות באופן קרוב מאוד."

(מכתב מאדר שני תשי"ז, תרגום מאנגלית)