פעם האמנתי, היום אני פשוט יודע.

פעם, האמנתי בהשגחה פרטית, שמעתי סיפורים, הקשבתי לשיעורים והרצאות, למדתי מאמרים וגם ינקתי את זה בבית ככה מרגע שנולדתי. האמנתי בזה.

היום אני לא מאמין בהשגחה פרטית, היום אני כבר רואה אותה, יודע אותה.

פעם - ככה בערך בשלושים השנים הראשונות של החיים, כשקרה משהו שהיה נראה הפוך, לא הגיוני, תקוע ותוקע את המצב נזקקתי למטען של האמונה שאגרתי, לסיפורים ולשיעורים.

היום כשקורה משהו שכזה אני מחייך אל זה ויודע שזה לטובתי, ולפעמים גם מנסה לנחש את העתיד כאילו אומר לעצמי 'מעניין איך זה הולך להתהפך לטובתי וגם מתי אזכה לראות את זה קורה'.

למה זה ככה? נורא פשוט. כשאתה חי בתודעה של השגחה פרטית ולומד להביט על כל מה שקורה סביבך ככזה, הרי שאתה מתרגל לראות איך הקב"ה מסדר את הפאזל של מארג החיים באופן נפלא, אתה גם לומד לדעת שהוא קצת יותר חכם ממך.

פעם הייתי אומר, אם רבונו שלו עולם רק היה מוכן קצת להקשיב לעצות שלי, הכל היה יותר טוב.
היום אני אומר, איזה מזל שהוא לא מקשיב לחכמות שלי.

בחג השבועות תשכ"ג הסביר הרבי את הפסוק המפורסם מפרשת השבוע, פרשת ואתחנן "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" ואת זה שבא כמה פסוקים אחריו "וידעת היום, והשבת אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

הראשון הוא עבודה של מלמעלה למטה 'אתה' כלומר הקב"ה הוא זה ש'הראת לדעת כי ה' הוא האלקים'. זו אמונה שקיבלנו כמו זו שלמדנו וקראנו עליה, גם קיבלנו מהבית. השני הוא עבודה של מלמטה למעלה, כאן לא הקב"ה מלמד אלא האדם מתוך נסיון חייו מגיע בכוחות עצמו להכרה של 'וידעת היום', זו כבר יותר ידיעה מאשר אמונה.

ומכאן ההבדל הנוסף בין הפסוקים. מה שהאדם מקבל ממקור חיצוני לא יתיישב על ליבו. הוא אולי ישתכנע, בודאי גם יאמין, אבל הלב עוד יפקפק, ללב יש חוקים משלו. לעומת זה כשהאדם מגיע להכרה דרך נסיון חייו, בעבודה של מלמטה למעלה הרי שמיד אחרי 'וידעת היום' מגיע 'והשבת אל לבבך'.

שבת שלום, ותנו חיוך הכל לטובה.
הרב זלמן וישצקי