הוא פגש אותו ברחוב הכפר הנידח צ'יאלי שבקזחסטן, שאליו הוגלה בידי שלטון הרשע הקומוניסטי. שמחה מילאה את ליבו: סוף-סוף יוכל למצוא שפה משותפת עם יהודי תלמיד חכם ושומר מצוות.

זה היה בשנת תש"ד (1944). רבי לוי-יצחק שניאורסון, רבה של העיר יקטרינוסלב (כיום דניפרו) שבברית-המועצות ואביו של הרבי מליובאוויטש, ספר כבר את השנה הרביעית לשילוחו לגלות. הוא שָׂבַע תלאות ומרורים בחיים הקשים, בחברת כפריים נבערים, הרחק ממשפחתו ומקהילתו, שנותרה בלי רועה.

זו הייתה נקמתם של הקומוניסטים ברב הגאה והנחוש, שלא הסכים להיכנע והוסיף להפיץ תורה ולעודד יהודים לקיימה. רבי לוי-יצחק נאסר, נחקר ועונה, ולבסוף שולח כאחרון העבריינים לגָלוּת קשה.

גם בגלות לא נפלה רוחו. הוא הוסיף להגות בתורה, ולא נרתע מפעילות רבנית על אף היותו אסיר מעונה ונרדף. הוא יצר קשרים עם היהודים שחיו בסביבתו, רובם גולים אומללים כמותו, רומם את רוחם והרעיף עליהם נוחם ועידוד.

יותר מן הרעב והתנאים הירודים שהיו מנת חלקו, העיקו על רבי לוי-יצחק הבדידות וחוסר היכולת לשוחח בדברי תורה וחסידות עם מי שיכולים להבין את דבריו. לכן גדולה הייתה שמחתו לגלות יהודי בעל ידע תורני נרחב. בעבור רבי לוי-יצחק זו הייתה בשורה מרעננת ממש, אם כי זו נמהלה בהשתתפות בצערו של האיש, הסובל אף הוא מידו הקשה של השלטון הסובייטי.

רבי לוי-יצחק ורעייתו פגשו גם את אשתו ובנו של האיש, שבאו להתגורר עמו. אלא שהאישה לא הצליחה להסתגל לתנאים הקשים ששררו בצ'יאלי. מזג האוויר היה חם ולח בקיץ וקר מאוד בחורף. האדמה הייתה בוצית וטובענית, ויתושים מילאו כל פינה. יום אחד, כשהאיש חלה במחלת הטיפוס, לקחה אותו רעייתו לבית הרפואה המקומי, השאירה אותו שם ועזבה עם בנה.

באין ברירה קיבלו עליהם רבי לוי-יצחק והרבנית חנה את עול הטיפול בחולה. הם סעדו אותו במסירות, ובכל יום כיתתו את רגליהם מרחק של חמישה קילומטרים מביתם כדי לבקרו ולדאוג לשלומו.

אך מצבו של האיש הידרדר והוא שבק חיים. רבי לוי-יצחק קיבל את הבשורה בעצב. מייד התעשת, והחל לדאוג להבאת המנוח לקבר ישראל. הוא הצליח לשכנע רופא יהודי גולה להשגיח על הנפטר לבל יחולל גופו עד מועד הקבורה.

רבי לוי-יצחק עשה צעד נועז. הוא ניגש אל משרד הדואר ושיגר מברק בהול ליהודי העיר הסמוכה, קזיל-ארדה. זה היה מעשה מסוכן, שכן המשטרה החשאית פיקחה על מעשיו, ועצם יצירת הקשר הייתה עלולה להשית עליו עונש חמור. אך הוא לא היסס, כאשר על כף המאזניים הייתה מונחת הבאת נפטר לקבר ישראל. במברק ביקש שנציג מהקהילה יבוא לצ'יאלי, לסייע לו בקבורה. הוא חתם את שמו הפרטי בלבד וקיווה לטוב.

למחרת הופיע בביתו 'הרב' של קזיל-ארדה. זה היה יהודי שהתפרנס מצחצוח נעליים ברחובה של עיר. אליו התלווה גבאי החברא קדישא, שלא ידע לקרוא לשון הקודש אך היה ירא שמים.

השניים הביאו עמם את כל הדרוש לקבורה: קרשים להרכבת ארון, פשתן חדש לתפירת תכריכים ועוד. השניים סיפרו על הסיכון הרב הכרוך בהשגת הציוד, שנגנב ממחסני הצבא על-ידי בנו של הגבאי, קצין בצבא.

השלושה יצאו לאתר חלקת קרקע המתאימה לקבורה בשדה הפתוח. כל העת בלשו מבטיהם לצדדים, מחשש שעין זרה תבחין במעשיהם. הימצאותם בחברת ה'פושע' המפורסם הייתה עלולה לסבך אותם עם השלטונות.

סוף-סוף אותרה פיסת אדמה מתאימה, ורבי לוי-יצחק הנחה את השניים להתחיל במלאכה. הוא עצמו שב אל בית הרפואה, לבקש 'מחילה' מהנפטר. לאחר מכן חזר אל ביתו, לבל ייתפס בעצמו בפעילות הדתית האסורה. כל הזמן הזה נשא תפילה שהשניים יצליחו במלאכתם.

בשעה ארבע אחר-הצהריים באו השניים לביתם של רבי לוי-יצחק והרבנית. אגלי זיעה ניגרו ממצחם, והם נראו יגעים מהמאמץ הממושך. ועם זה פניהם האירו בסיפוק ובאושר על שעמדו במשימה הקדושה בהצלחה. "תודה לך", אמרו לרבי לוי-יצחק, "על שזיכית אותנו במצווה החשובה".

רבי לוי-יצחק הודה להם בהתרגשות ובירכם בחום. הוא שוחח עמם עוד זמן מה, בעיקר עם 'הרב', שהפגין ידע תורני מועט. חברו, שהיה חסר כל ידע יהודי, ואף לא דיבר ביידיש, התקשה לבטא את רגשותיו במילים. הוא רצה לשבח את רבי לוי-יצחק, ולהביע את השתאותו ממסירות נפשו למען היהודי המנוח, אך לא ידע כיצד. הוא לחץ אפוא בחוזקה את ידו של רבי לוי-יצחק, ואמר את שתי המילים היחידות שהכיר בלשון הקודש: "לחיים, רבי!".

(על-פי יומנה של הרבנית חנה שניאורסון.
לרגל יום הסתלקותו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, בכ' במנחם-אב תש"ד)