מערכת COL | יום כ"ג אייר ה׳תשס״ה 01.06.2005

רעיון לדרשה לפרשת במדבר

COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע פרשת במדבר עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
רעיון לדרשה לפרשת במדבר
בסיומה של פרשת השבוע, פ' במדבר, מפרטת התורה את הסדר שבו היו נושאים את המשכן ואת כליו בעת המסעות במדבר.
כפי שאנו יודעים, המשכן לא היה בית קבוע שעומד במקום אחד, אלא הוא היה נייד ונע ממקום למקום בתוך המדבר – במשך ארבעים שנה, עד שהגיעו לארץ ישראל. והתורה כאן אומרת לנו כיצד היו מקפלים את המשכן ואת כליו ומעבירים אותם בדרך ממקום למקום.
ובכן, העיקרון הוא שאת כל הכלים המקודשים של המשכן היו מכסים ועוטפים בכמה עטיפות, כדי לשמור על כבודם של הכלים שלא יהיו גלויים ופרוצים לכולם בעת הדרך, וכך – כשהכלים עטופים ומוגנים היטב – היו נושאים אותם ממקום למקום.
כך אומרת התורה לגבי הארון, הכלי המקודש ביותר שהיה במשכן, שהכיל בתוכו את שני לוחות הברית (ד, ה-ו): "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך, וכסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כסוי עור תחש, ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו". הווי אומר: את הארון היו עוטפים בשלוש עטיפות:
א) בפרוכת המסך שעמדה בפתח קודש הקדשים (דבר שמקביל לפרוכת שיש לנו היום בבית הכנסת על הארון קודש).
ב) על זה שמו עוד כיסוי – "כסוי עור תחש".
ג) ועל כך הוסיפו עוד בגד – "בגד כליל תכלת מלמעלה". כך היו נושאים את הארון ממקום למקום, עטוף ומכוסה היטב.

ב.
בסיפורי התורה, ובכל פרט בתורה, יש משמעות הרבה יותר עמוקה מעבר לפשט הפשוט של הענין. וכך בעניננו, העובדה שאנו חוזרים ומספרים סיפור זה בשבת פ' במדבר, למרות שבעצם הסיפור כפשוטו אינו אקטואלי כרגע מכל הבחינות [הארון כבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולא עתידים לטלטל אותו עוד, כל סדר המסעות הוא דבר זמני מאוד שהיה תקף רק במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר], מלמדת שיש בו משמעות ומסר אלינו גם היום הזה, בכל מקום ובכל זמן.
ובכן, לכל אחד מאתנו יש את 'ארון העדות' בהישג יד. אמנם ארון העדות נחשב לדבר מקודש ביותר ואנו מצפים לבוא הגואל שאז הוא יתגלה אלינו ממקום גניזתו – אבל גם לכל אחד מאתנו יש דבר קדוש ביותר המקביל לארון העדות, והיא הנשמה הטהורה שנתן בנו הבורא.
לכל אחד בנשמתו יש אש קדושה ונפלאה, שהקב"ה מאיר בה בכל עוזו והיא מלאה באהבה עצומה לקב"ה וברצון עז וכביר להידבק בו ולהתכלל באחדותו. נו, אז מדוע איננו חשים בעוצמתה הנפלאה של הנשמה? למה כשאנו קמים בבוקר אנו חשים חשק ורצון לדברים אחרים לגמרי מאשר להתכלל ולדבוק בזיו השכינה?
התשובה היא פשוטה: נכון, הנשמה קיימת בתוכנו, אבל היא עטופה בעטיפות וכיסויים, שמסתירים את אורה ו'בולעים' אותה בתוכם. וכשם שאת הארון המקודש היו עוטפים ומכסים כך שאיש מבחוץ לא יכול היה לראותו – כך הנשמה שבתוכנו טמונה עמוק בתוך כמה וכמה עטיפות שחוסמות את הגילוי שלה ומפריעות לה להתפשט ולהאיר לכל.
וכשנעמיק בענין נראה, כי כשם שלארון היו שלושה עטיפות וכיסויים – כך הנשמה שבתוכנו עטופה, באופן כללי, בשלוש סוגים של כיסויים. הכיסוי הראשון: הגוף, הכיסוי השני: היצר הרע ה'יהודי', והכיסוי השלישי והגרוע מכולם: היצר הרע ה'גויי'. ונפרט:
א) הנשמה נמצאת בתוך גוף. גוף גשמי, שזקוק ומוכרח לצרכים מסויימים שהדרך אליהם אינה עוברת דרך בית הכנסת... גוף שצריך לאכול, צריך לשתות, צריך לישון וצריך לטייל. זה עצמו מסתיר במדה מסויימת על הנשמה: נכון שלגוף הגולמי אין שום כוונה להפריע לנשמה ולהתנגד לה, אבל בעצם קיומו הוא מגביל אותה וגורם לה למעצורים. הנה, כמה פעמים קורה שאנו מאוד רוצים להמשיך ולהתפלל בדביקות עוד כמה שעות טובות, אבל מה לעשות, הגוף רעב ודורש את שלו, כך שאין ברירה ומוכרחים לחזור הביתה לאכול... כמה פעמים קורה שאנו פותחים ספר ורוצים ללמוד והנה עינינו נעצמות לפתע ונרדמות... ובכלל, אם לא היה גוף, לא היה צורך בכסף, לא היה צורך בעבודה, והיינו יכולים להישאר כל ימינו בתוך ישיבה וללמוד תורה.
ב) כפי שאמרנו, הגוף מגביל בקיומו את הנשמה, אבל זו הגבלה קלה יחסית. הקושי היותר גדול של הנשמה הוא לא עם המשקל הפיזי של הגוף, אלא עם ה'אגו' השלילי – הנפשי - שנמצא בתוך הגוף. מתוך ה'אגו' הזה צומחים יצרים שונים ומשונים, המכונים באופן כללי 'יצר הרע', והוא עומד בדרכה של הנשמה ומנסה לחסום אותה מכל עבר. הנשמה רוצה ללמוד – יש לו רעיונות אחרים כיצד להעביר את הזמן. הנשמה רוצה לעשות חסד – יש לו רעיונות אחרים כיצד אפשר לנצל את האנרגיה בכיוון ההפוך. וכו' וכו'. זהו איפוא הכיסוי השני שעל הנשמה: מעבר לעצם קיומו של הגוף הגשמי, יש לנו גם 'אגו' תפוח ושלילי שמושך לכיוונים בלתי חיוביים.
ג) אם לא די בכך, לפעמים צץ ועולה סוג נוסף של 'עטיפה' ו'כיסוי', שדורש להתכחש לגמרי לזהות היהודית, חלילה, ולדמות ממש לכל הגוים. הווי אומר: ה'יצר הרע' מצד עצמו לא מחפש לכפור בקב"ה לגמרי, חלילה, הוא רוצה להישאר יהודי ומאמין בה' בכל לב, אבל הוא רוצה יחד עם זה להנות מהחיים, בהיתר ובאיסור ח"ו. אך גרוע ממנו הוא היצר הרע ה'גויי', שמוכן חלילה לוותר לגמרי על האמונה היהודית ולשכוח לגמרי מהקב"ה.
אלו, 'על קצה המזלג', שלושת העטיפות והכיסויים שעוטפים את הנשמה שבתוכנו ומונעים ממנו להתגלות ולהאיר בכל עוצמתה.

ג.
וכאן נשאלת מאליה השאלה הספונטנית והטבעית: מי צריך את זה? לשם מה באמת לקח הקב"ה את הנשמה הגבוהה והנפלאה שלנו, ואטם אותה בתוך 'חדר אטום' עם שלושה כיסויים שאחד מהם יותר גרוע מחבירו? ואיך באמת אפשר להתמודד עם כל סוגי הנסיונות והעטיפות שהעמיד הקב"ה בפנינו?
והתשובה היא – שכדי שהארון ייסע, צריך לעטוף אותו:
כשהארון עמד בתוך קדש הקדשים, במקומו הקבוע, ללא תנועה – אז הוא אכן לא היה מכוסה בשום כיסוי. הוא עמד גלוי במלוא תפארתו. וכך זה גם בנשמה: כאשר הנשמה עמדה למעלה, תחת כסא הכבוד, היא לא היתה מכוסה בשום כיסוי, לא היה גוף שהפריע לה והגביל אותה, לא היו לה יצרים ותאוות – היא עמדה במלוא תפארתה.
אבל היא רק עמדה. עמידה במקום אחד, ללא תנועה והתקדמות. הקב"ה רצה שהנשמה לא תסתפק במצבה הטבעי והרגיל, עם כל מעלתו, אלא תתקדם עוד יותר, תסע הלאה, ולכן הקב"ה עטף את הנשמה במגוון הכיסויים והעטיפות – כי כדי שהארון ייסע ויתקדם, כדי שהנשמה תוכל להתקדם ולעלות מחיל אל חיל – זה דוקא על ידי ההתמודדות עם אותם כיסויים שמכסים אותה ועומדים בדרכה.
כשם שהכיסויים שעל הארון הם אלו שבזכותם יכול הארון היה לנוע ולהתקדם בדרכו – כך הנשמה מתקדמת ועולה בדרכה מחיל אל חיל דוקא על ידי העטיפות והכיסויים. זו הדרך של "ויהי בנסוע הארון"!

מעובד לפי 'לקוטי שיחות' (מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש), חלק ח עמודים 17- 20.
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.