הרב שמעון אייזנבאך

לפני שנים רבות היה מגיע לבית חב"ד באילת אברך ליטאי עטור בזקן ארוך והיה נהנה לשבת בבית הכנסת וללמוד. הוא היה שולף גמרא מארון הספרים, יושב ולומד שעות רבות בהתמדה ובשקידה רבה. האברך שמו הרב אברהם ביטון, שקט ונחבא אל כלים ואינו מתערה בין הבריות לשיחות חולין. הייתי מקנא בו על אהבת התורה שיקדה בו.

מפעם לפעם הייתי מחליף עמו כמה מלים בעיקר כאשר היה מתעניין היכן קונים באילת מוצרים כשרים למהדרין או שהיה נזקק לשרותי דת כאלה ואחרים. הוא סיפר לי כי הוריו מתגוררים באילת ואף הוא יליד אילת והוא מבקר אותם פעמיים בשנה. הכרתי את הוריו המבוגרים ואת אחיו שהיה משתתף בשיעורי התורה אצלנו בבית חב"ד. ההיכרות שלי עמו נמשכה לאורך כמה שנים, מביקוריו הדו שנתיים באילת.

באחד הביקורים של הרב ביטון באילת הוא ניגש אליי וביקש ממני שאבוא בעוד כמה ימים לבית הוריו להשתתף בסיום הש"ס שהוא עורך, פרי מאמץ עילאי של שנים רבות שהגיע לסיומו. עניתי לו שבעזרת השם אבוא ואשתתף בשמחתו. למחרת הוא שוב בא לוודא כי אכן אבוא לאירוע הסיום וכאשר ראיתי שכל כך חשוב לו שאגיע, הודעתי לו כי אגיע בוודאות.

הוריו המתגוררים בשכונה א', היא השכונה העתיקה באילת הזמינו את כל ידידיהם ל"סיום הש"ס" רובם ככולם לא שמעו מעולם את המלה "ש"ס" מלבד בהקשר הפוליטי, אבל הם הגיעו בהמוניהם לשמחה הגדולה והשתתפו בסעודת המצוה כיד ה' הטובה עליהם.

כשהגעתי לבית ההורים, התיישבתי ליד הרב אברהם והוא קרא את הקטע האחרון של הש"ס במסכת נדה, אמר את כל קטעי הסיום ואמירת הקדיש ולאחר מכן מזג לעצמו כוס ענקית של יין ובירך גם שהחיינו על הש"ס ולגם אותה עד תומה.

לאחר זמן מה, כאשר היין עשה את שלו הוא קם לשאת דברים. תחילה הוא הודה להורים שלו על שגידלו אותו במסירות ובזכותם הוא הגיע עד הלום. היא הדגיש כי למרות שהיה מתאים שאת סיום הש"ס הוא יערוך בברכפלד יחד עם חבריו בכולל שבו הוא יושב והוגה בתורה שנים רבות קיץ וחורף לא ישבותו, בכל זאת הוא העדיף לסיים את הש"ס בבית הוריו באילת כדי לקיים את המצוה מעשרת הדברות כבד את אביך ואת אמך.

כשסיים את דברי השבח והתודה להוריו, הוא פתח ואמר: דעו לכם רבותי ואני רוצה שהרב אייזנבך ישמע זאת, שאת כל התורה שלי ואת כל הש"ס שסיימתי בשעה טובה, אני חייב לתנועת חב"ד ולרבי מליובאוויטש!

נדהמתי.

וכאן הוא החל לגולל סיפור חיים מרתק:

"אתם כולכם זוכרים אותי לפני כ-15 שנה, עבדתי בעיריית אילת כהנדסאי, היתה לי משכורת טובה ורכב צמוד מטעם העירייה ולא חסר לי דבר.

באותם ימים רציתי להתקדם בחיים הלאה והחלטתי לשים את פעמיי לחו"ל. אני חייב תודה מיוחדת ל"טלויזיה" ולתוכנית "שושלת" שבזכותם נמשכתי לאמריקה. היא ידעה להראות לנו את גורדי השחקים בניו יורק בצורה מושכת ביותר, דבר שגרם לי לרצות להיות מנהל משרד מכובד באחד הגורדים. בדמיוני ראיתי את עצמי כ"בוס" מעונב ומחוייט שעל פיו ישק כל דבר ועשרות עובדים סרים למשמעתו.

בגיל 23 החלטתי כי הגיע הזמן ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטת יוסטון המפורסמת והתחלתי להתארגן לקראת הבאות. משפחתי ניסתה להניא אותי מנסיעה לחו"ל, אבל כאשר גמלה בליבי ההחלטה לצאת לדרך ויהי מה, הם הבינו שאין מה לעשות, כי עם כח הרצון החזק שבי לא יעזור להם מאומה.

יצאתי לדרך ליוסטון עם שתי מזוודות ענק שהכילו בעיקר את כל הספרים שלמדתי בהם בטכניון לקבלת התואר ונוסף לכך הצטיידתי בחופן מלא של דולרים שיעזור לי בתקופה הראשונה בנכר.

הגעתי ליוסטון והתקבלתי לאוניברסיטה. במעמד הקבלה היו שם סטודנטים מכל העולם כולו, סין, תאיילנד, מדינות ערב ואפילו ערבים רבים מישראל. זכורני כי כאשר הקריאו את שמי ומקום מוצאי במעמד הקבלה, משכתי את תשומת ליבם של ערבים רבים משכם, עזה וממזרח ירושלים שהביטו עלי. התחושה הייתה כי העבר מאחוריי והנה אני מתערב בין כולם ורוצה להגשים את השאיפה העליונה של השגת התואר האוניברסיטאי.

בימים הראשונים הסתובבתי ביוסטון כאדם זר. נכנסתי לבית חב"ד, שם קיבלו אותי בחמימות ובחביבות הרב שמעון לזרוב והרב מרינובסקי. הם עזרו לי למצוא דירה להשכרה מאחורי בית חב"ד והזמינו אותי לתפילות בשבתות ובימי חול.

ביקשתי משלוחי חב"ד שידברו איתי רק בשפה האנגלית ואני לא רוצה יותר להיות ישראלי. רציתי להיות אמריקאי לכל דבר וענין. ראיתי ששלוחי חב"ד תולים בי תקוות והודעתי להם ברורות שהיהדות לא בראש מעייניי וכל כולי נתון לרכישת התואר האוניברסיטאי.

עוד בהיותי באילת הכרתי אחת בשם אילנה וחלקנו ביחד את הדעה שהתגבשה אצלי שקידום בחיים תלוי בנסיעה לאוניברסיטה באמריקה. רק שם ייפתחו לנו שערי האושר וההצלחה. במקביל לנסיעתי ליוסטון נסעה גם היא לשם ללמוד רפואה ושם נפגשנו שוב.

לאחר הנחיתה הרכה ביוסטון ולאחר שהסתיימה "אופריית יוסטון" מצאתי את עצמי מתמודד בלימודים לא קלים ומפרכים ועדיין מצפים לי עוד חמש שנים עמוסות כאלו. היאוש החל לכרסם בליבי ולא ידעתי את נפשי. או אז הקב"ה סיבב לי שוב את ההגה והפעם לכיוון ניו יורק. השמועה אמרה כי בניו יורק אפשר למצוא אוניברסיטאות עם לימודים קלים יותר וגם אפשר לרכוש את התואר בפרקי זמן קצרים יותר.

התייעצתי שוב עם אילנה האם כדאי לעבור לניו יורק. היא דחתה זאת על הסף אבל אני שכל כך השתוקקתי להחזיק את התעודה ביד החלטתי לעבור לניו יורק.

בכל התקופה הזאת ששהיתי ביוסטון עמדתי בקשר קרוב עם שלוחי הרבי והם השתדלו לעזור לי ככל יכולתם. למרות ששידרתי להם שאינני מתכוון להתקדם ביהדות הם העניקו לי סביבה חמה ותומכת. כששמעו שאני מתכונן לעבור לניו יורק, הם הציעו לי כי בתקופת הביניים עד לתחילת הלימודים אעבור לישיבת חב"ד במוריסטאון, כך אחסוך דמי שכירות ואש"ל ובינתיים אלמד תורה.

קיבלתי את הצעתם ועברתי למוריסטאון בניו ג'רזי הסמוכה לניו יורק. בישיבה הודעתי לצוות המורים חד משמעית כי אינני מתכוון להיות בחור מן המנין אלא אשהה שם באופן זמני עד שיחלו הלימודים באוניברסיטה.

תוך כדי שהותי בישיבה, הודיעו לי מביתי באילת כי אחותי עומדת להנשא. ארזתי את מזוודותיי ונסעתי לגיחה קצרה לארץ כדי להשתתף בחתונה. לא אשכח את המחזה הזה כאשר הרב יוסף-יצחק ליפסקער רב הישיבה הגיע לחדרי וסחב לי את המזוודות למונית וליווה אותי באבהיות שעד היום אינני מבין את פשרה. כל הדרך רק חשבתי מהיכן יש לו לרב הזה כל כך אהבת ישראל לסטודנט שבקושי מכיר ושהצהיר שאינו בא ללמוד תורה ולהתקדם במצוות.

(הרב ליפסקר ע"ה נהרג מאוחר יותר בתאונת דרכים. יהי זכרו ברוך)

לאחר חתונת אחותי בעוד אני מתארגן לחזרה לניו יורק מתברר לי שכיון שעזבתי את ארה"ב הויזה שלי בוטלה. שוד ושבר. מה עושים? וגם כאן הישיבה במוריסטאון נחלצה לעזרתי ופעלה בכל הכוח להחזיר לי את הויזה הלימודית, דבר שהעמיק את הקשר ביני לבין הרבנים שם הרב ליפסקר והרב דובינסקי. הם נתנו לי יחס מיוחד ועזרו לי בכל בעיה שהתעוררה למרות שאני במובן מסויים מפנה להם עורף.

הרב דובינסקי לא התייאש ממני ובכל הזדמנות היה דוחק בי לעזוב את כל התכניות ולהתמסר ללימוד תורה וקיום מצוות. , אך ליבי וראשי היו במקום אחר.

הגיע היום ובאתי בשערי האוניברסיטה הניו יורקית שכתובתה היה בשכונת 'הארלם' הנודעת לשמצה בשל האוכלוסיה האלימה המתגוררת שם.

נכנסתי לאולם הישיבות הראשי שהיה מקושט בסממני עבודה זרה וכדומה. רוב רובם של הסטודנטים היו אפרו אמריקאיים ולי נהיה שחור בנשמה. לא ראיתי את עצמי בסביבה הזו. באותו רגע חל אצלי המפנה. משהו זעק בתוכי: "אתה לא שייך לכאן. כאן זה חושך ואתה זקוק לאור.

חזרתי לישיבה להרב דובינסקי שהיה שואל מידי פעם: "היכן אתה? "כאן" או "שם"? ואמרתי לו: "אני כאן". ביקשתי ממנו להכנס לתוך סדר לימודים ומאותו יום הפכתי מ"סטודנט" ל"בחור ישיבה". חזותי החיצונית עדיין לא העידה ולו במשהו על מה שהתחולל בנפשי פנימה אבל השינוי כבר הגיע.

היו אלו ימים לא קלים. מדובר במעבר חד מעבר אחד של העולם לעברו השני. שני עברים קוטביים. התחלתי ללמוד במרץ ועדיין רבצה עלי מועקה בשל התוכניות שהשתבשו ובשל המעבר החד.

בשבתות היינו נוסעים לשכונת הרבי בקרונהייטס. מתארחים בישיבת הדר התורה ומשתתפים בהתוועדויות של הרבי. הפגישות התכופות עם הרבי הם אלו שרוממו אותי והחזיקו אותי בתקופה הראשונה של המהפך. הרבי דיבר שעות באידיש ולא הבנתי מילה אבל המחזה המדהים לראות אלפי חסידים מקשיבים בשקיקה ומאזינים בקשב רב למלאך הא-לוקים היושב לפניהם שעות רבות נתן לי להבין ולהרגיש שאין ליהודי לחפש בעולמנו זולת לימוד התורה וקיום המצוות.

כשהייתי מרים כוסית לחיים לרבי והרבי היה מביט עלי הרגשתי כי הוא מטעין את הנשמה שלי בכוחות לדרכי החדשה. למרות שבמוצאי שבת היינו נוסעים חזרה לישיבה, קרה גם שנשארתי ליום ראשון וזכיתי לקבל דולר מהרבי.

הבנתי כי הגיע הזמן לשוב לישראל ולהקים בית יהודי שבנוי על יסודות של תורה. לפני שחזרתי לארץ החלטתי להרים טלפון לאילנה ולספר לה על המהפך שחל אצלי. התקשרתי אליה והיא סיפרה לי כי היא חזרה בתשובה שלימה והיא לומדת במוסד בניו יורק. מכאן הדרך לעלות ולישראל ולהנשא כדת משה וישראל היתה קצרה וכך זכיתי לאשה שמפרנסת אותי בכבוד ונותנת לי את האפשרות לשבת ולעסוק בתורה כאוות נפשי.

עכשיו בטח הרב אייזנבך מבין היטב מדוע אני חייב את כל תורתי ואת הש"ס שלמדתי לתנועת חב"ד ולרבי שעומד בראשה.

●

ישבתי שם כמוכה הלם. שמעתי את כל סיפורו מהחל ועד כלה ואמרתי לעצמי הסיפור הזה נראה דמיוני ולא אמיתי אבל העובדות המדוייקות והשמות הברורים שהזכיר מלמדים שכל דבריו אמת וצדק.

שאלתי אותו אם אכן כנים הדברים איך הוא שמעולם לא סיפרת לי על כך במשך שנים. אמו של הרב ביטון ששמעה אותי מתפלא על הדברים נכנסה לחדר פנימי בבית והוציאה משם תמונה של הרבי יחד עם בנה ולצידה דולר..

הפכתי את התמונה לצידה השני ראיתי מדבקה ועליה התאריך י"ט אדר א' תשנ"ב - 92/2/23 עדות מהימנה לסיפור המרתק. היה זה באחד מהחלוקות האחרונות לעת עתה שהרבי חילק דולרים והצית נשמות יהודיות למהדרין.

●

ביום זה למדתי כי עד כמה שאנו חושבים שאנו יודעים עד כמה עם ישראל חייב לרבי תודה ועד כמה עולם התורה זרוע בנשמות שנשיא הדור השיבם לצור מחצבתם, עדיין איננו יודעים עד להיכן הדברים מגיעים וכנראה שגם לא נדע לעולם.