בתום השבוע של ספירת ה"נצח" שבספירת העומר - מאמרינו הנוכחי מתמקד בספירת "נצח".
"ניצחון" נתפס כשלטון על אחרים ללא התחשבות בדעתם, לעיתים אף תוך כדי דריסת המנוּצח, לא זו ההגדרה הנכונה של "מדת הנצח" וודאי שלא של מידת הנצח שביצר-הטוב.
המאמר הנוכחי מצביע על מימדים וגוונים מיוחדים בנצח. אדם בעל תכונות נצח, הוא אדם עם תכונות מיוחדות שיכולות להיות מעולות ואציליות, עם יכולת מנהיגות והשפעה מעולה על סביבתו.

שלושה קווי אופי ותכונות יסוד

לפי הקבלה העולם מחולק לשלושה קווי אופי ותכונות: ימין, שמאל ואמצע. חסד, גבורה ותפארת: ימין וחסד מקשר בין אדם לסביבתו. שמאל וגבורה מכנס את האדם להתרכז בעצמו. אמצע ותפארת ממזגת בתוכה את שתי תכונות האופי של הימין והשמאל.

כל שבע (ואף עשר) המידות מחולקות לשלושה קווים אלו - ימין שמאל ואמצע, הם תכונות היסוד (האבות) וכולם הסתעפויות (צאצאים) שלהם, הדומים להם בתכונות אופי יסודיות ובסיסיות, אך הם מוסיפות גוון נוסף לאותו תכונת אופי בסיסית.

במאמרינו הנוכחי ילמד הקורא על מידת ה"נצח" - ותחילה נשייך אותו לאחד משלוש תכונות היסוד האמורות.

מהות ה"נצח"

הצלילי הראשוני של המונח נצח מעוררתד מחשבה של אדם גיבור וחזק, בעל עוצמה, ונתייג אותו ישירות למדת "גבורה" הנשמעת כמידת הכוח.

לא זו האמת, נצח הוא ענף ממדת החסד!

כי בניגוד לאיש הגבורה המכונס בעצמו ובראש מעיניו השלמות האישית, הרי איש הנצח התענינותו בזולת היא כה גדולה ומירבית עד שהוא מחפש לשלוט ולהכניע אותו ולהכתיב לו מה לעשות, בניגוד לאיש הגבורה שכלל לא מענין אותו מה יעשה וינהג הזולת.

אם-כן מדת החסד היא מדת היסוד הבסיסית של הקשר עם הזולת, אך מידת הנצח מוליכה את ההשפעה על הזולת בעוצמה וכוח, לא סתם להשפיע על הזולת, אלא שהדאגה לזולת מוליכה את האדם לנסות לשלוט בו כדי להנהיג ולהדריך אותו.

כמובן שיש נצח של היצר הטוב ונצח של היצר הרע:

נצח של היצר-הטוב מנסה להנהיג את הזולת לדברים טובים, להשפיע עליו להיטיב דרכיו בכל. ונצח של היצר-הרע מנסה להנהיג את הזולת לדברים רעים, להשפיע עליו להרע בכל. הנצח של היצר הטוב משפיע על הזולת בדרכי נועם, בעוצמת אישיותו הטובה הוא "סוחף" אחריו את הזולת והנצח של היצר הרע משפיע על הזולת בדרכים קשות, איומים, הפחדות ואלימות.

תלמידי רבי עקיבא - מדת הנצח

חז"ל אומרים שעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו במגיפה בימי העומר כי "לא נהגו כבוד זה בזה". שואל הרבי: היתכן שתלמידי התנא הגדול שהטביע לדורות את הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך", ינהגו בחוסר כבוד זה לזה, עד לרמה קיצונית ביותר שבגינה נענשו בעונש הכי חמור - גזר דין מוות?

מסביר הרבי, אדרבה: רבי עקיבא הטביע בנפשותיהם את הכלל של מדת החסד והאהבה לזולת, ומתוך גודל האהבה ניסה כל אחד להפעיל את השפעתו על הזולת במידת הנצח, להכתיב לחברו את הנהגתו בהניותו בטוח בצדקת דרכו.

כל תלמידי רבי עקיבא הפנימו את הוראת רבם למדת חסד וקשר לזולת, אך הם חצו את הגבול, והשתמשו בנצח של הרע - בדרכים לא נכונות להשפיע על הזולת, זה חטא ועוון שבגינו נענשו.

הכנעת הנצח של היצר הרע

לעיתים גם הנצח של יצר-טוב צריך להשתמש בכוח הנצח שלא בדרכי נועם אלא בכפיה והפחדה, אך לא כלפי הזולת אלא כלפי האדם עצמו:

כדברי התניא (פרק כט) שכאשר האדם מתרחק מה' בתכלית הריחוק ולבו נעשה כאבן, שאינו נפתח בשום אופן לעבודת ה' ואור הנשמה, "ירעים קולו" לבטש, להשפיל ולבזות עד עפר את חומריות גופו, "להיות נבזה בעיניו נמאס .. שהוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים .. וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה", וכך יכניע את היצר הרע [בעצם זו מדת נצח שבגבורה, ואין כאן המקום להאריך בדבר].

נצח = נִצְחִיוּת

משמעות נוספת בנצח זה נצחיות. שהקשר וההשפעה על הזולת תהיה בכל עת ובכל מצב ובלי הפסק.

ושתי המשמעויות בנצח – ניצחון וניצחיות – תלויות זו בזו: שעל ידי הניצחון בביטול כל הדברים המפריעים לקשר עם הזולת, הקשר עם הזולת נמשך בנצחיות ובלי הפסקה.


מקורות: הושאים מבוארים ומפורטים בספרי "השבת בקבלה ובחסידות", סוף חלק א,
במאמר המסביר את מאמר הזוהר המפורסם "פתח אליהו".
תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]
גוט שבת!