פרשת השבוע פותחת במילים "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו". חז"ל שואלים, שלכאורה במבט ראשון קיימת כאן כפילות: "בחוקותי תלכו" ו"מצותי תשמרו" זה לכאורה אותו הדבר – ההליכה בחוקות התורה וקיום המצוות! מה איפוא פשר ההבדל והכפילות?

אלא מסבירים חז"ל, שהכוונה במלים "אם בחוקותי תלכו" היא – "שתהיו עמלים בתורה". כלומר: יש כאן תוספת על המשפט הבא של "מצותי תשמרו", כי: "מצותי תשמרו" משמעותו קיום המצוות. ואמנם, קיום המצוות כולל בתוכו גם את לימוד התורה, שנחשב גם כן מצוה – אחת מתרי"ג המצוות, כמו שכתוב: ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו'.

אבל – כדי לקיים את המצוה של לימוד תורה, אפשר להסתפק גם בלימוד שטחי וקליל, ואפילו אמירת תהלים 'פשוטה' ללא השקעה שכלית מאומצת – גם היא נחשבת למצות תלמוד תורה.

על כך באים המלים "אם בחוקותי תלכו" – לחדש חובה נוספת, שמעבר לעצם קיום המצוות ולימוד התורה בצורה המינמלית שנדרשת כדי לקיים את מצות לימוד תורה, מבקש הקב"ה מיהודי להיות עמל בתורה, לא להסתפק בלימוד שטחי וקל, אלא לאמץ את השכל ואת המחשבה, ללמוד בעיון ובעומק ככל שאפשר.

ב.

כיצד באמת חובה זו של לימוד בעיון, ביגיעה ובמאמץ – 'מתלבשת' בתוך המלים של "אם בחוקותי תלכו"? איך המלים הללו משדרות מסר של מאמץ ויגיעה בלימוד?

אלא, ש"חוקותי" הוא מלשון חקיקה, כמו חקיקה באבן. וחקיקה היא דבר שדורש מאמץ מיוחד במינו. כשאני רוצה, לדוגמא, לרשום את שמי על העט שלי – אני יכול לעשות זאת בשתי צורות: אפשר לקחת חתיכת נייר ולכתוב עליה את השם – ולחבר עם העט, ואפשר לקחת את חומר העט עצמו ולחרוט בו, 'לחפור' בתוכו, עד שהופכים את החקיקה לאותיות השם.
מובן מאליו, שהמאמץ והיגיעה הנדרשים מהאדם כשהוא בא לחקוק דבר מה, הם הרבה יותר מאשר המאמץ שנדרש כדי לכתוב על נייר. חקיקה דורשת מאמץ מיוחד במינו, ולכן הלשון "אם בחוקותי תלכו", מלשון חקיקה, רומזים לכך שהאדם צריך ללכת בתורה ולהשקיע בה מאמצים וכח רב, כשם שאדם החוקק באבן עושה זאת מתוך מאמץ ויגיעה רבה.
ויש בזה משמעות נוספת:

המעלה בלימוד התורה בעיון וביגיעה, היא לא רק מצד זה שהאדם מצידו משקיע בכך כחות ועוצמה, לא עושה זאת 'כלאחר יד' אלא משקיע בזה
אנרגיה ומאמץ –

אלא המעלה היא גם במה שקורה לאחר מכן במוחו של האדם. כאשר אדם לומד בקלות וברפרוף, הרי בנוסף לכך שבשעת הלימוד הוא לא מתאמץ כל כך, הרי מה שנשאר מהלימוד לאחר סיום שעת הלימוד הוא לא הרבה, כי כשלומדים בקלות ובמנוחה הלימוד אינו חודר כל כך בתוך לבו של האדם, הוא לא משאיר חותם חזק בנשמתו, במוחו ובלבו;

דוקא כאשר האדם לומד מתוך עמל, "שתהיו עמלים בתורה", הוא משקיע בתורה את מיטב כחותיו ומחשבתו, הרי שהתורה חודרת בתוכו וחוקקת אותו בעצמו! התורה נעשית עמו דבר אחד, וכמו הסיפור הידוע של "אבנים שחקו מים".

כאשר התורה חודרת בתוך האדם, חורצת את כלי מוחו, נחרטת עמוקות בלבו, ונעשית חקוקה בנשמתו – או אז הוא נעשה ל'איש של תורה', התורה אינה רק דבר שהוא לומד ומבין, אלא התורה היא דבר אחד עמו, ובכח התורה באים כל ההשפעות והברכות בגשמיות וברוחניות, ועד לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

מעובד (בקיצור נמרץ) לפי לקו"ש חי"ז שיחה א' לפ' בחוקותי.