דיני נפשות / הרב יעקב גלויברמן

ראשית ברצוני להודות מקרב לעורך עיתון "כפר חב"ד" הרב מנחם כהן, בכך שהעלה את נושא חינוך ילדי חב"ד על הפרק. זה לא סוד - לאחרונה קיים פולמוס סביב המצב החינוכי בחינוך ילדינו, ובעיקר בהכוונת בוגרי כיתות ח' במעבר לישיבות הקטנות של חב"ד באה"ק. לעני"ד האשמים במצב בו ישנה סלקציה קפדנית מידיי, וכתוצאה מכך ירידה בכמות הבחורים שמגיעים לישיבות בפועל כשכל ראש ישיבה רוצה לעצמו את 'הטוב ביותר', הם ראשי ומנהלי המוסדות. ולא רק. זהו גם חטאם של מחנך הכיתה או המנהל שנקרא מנכ"ל הישיבה, וגם של כל העומדים בהנהלת הישיבה.

כעסקן הפועל קרוב לחמישים שנה במוסדות חב"ד, וכאחד שמכיר מקרוב את המצב של החינוך בעבר והחינוך בהווה, אני יכול לומר לכם בוודאות שמדובר בבעיה שצריכה להדיר שינה מעיני כל הורה, רב, עסקן או דמות ציבורית אצלנו. שלא נוכל אחר כך לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ר"ל.

כידוע, שימשתי עשיריות בשנים כעוזרו של הרה"ח הרב אפרים וולף ע"ה, מי שהיה יושב-ראש מוסדות חב"ד באה"ק, והיה מסור ונתון לכל ענייני חב"ד באהבה ובדייקנות רבה, ובפרט לכל תלמידי מוסדות חב"ד. כמו כן, שימשתי שנים רבות כמזכיר הכללי של בית הספר למלאכה בכפר חב"ד, ועמדתי מקרוב על התמורות והשינויים שעברו על מערכת החינוך שלנו.

ראשית, עלינו להעריך ולהוקיר את מוסדות חב"ד באה"ק בהם ילדינו גדלים, אשר הם שונים בתכלית מהחינוך של חצרות חסידיות אחרות, בכך שאבן היסוד אצלנו היא "אהבת ישראל", כפי שהרבי נשיא דורנו השריש בנו. במילים אחרות- לדעת עד כמה יקר אצלנו כל ילד ובחור.

בכדי להמחיש לכם את העניין, ברצוני לספר לכם סיפור ששמעתי מהרה"ח לייבל גרונר שליט"א מזכירו של הרבי נשיא דורנו. בישיבת תומכי תמימים בניו יורק למד תלמיד בן שבע עשרה שהיה חלש בכישרונות, והתקשה להבין את הנלמד בנגלה ובחסידות.

מנהל הישיבה שאל את הרבי הריי"צ זי"ע, האם להציע לתלמיד החלש לחפש לעצמו ישיבה אחרת,? שכן הוא מאט את קצב הלימוד של התלמידים האחרים...

הרבי השיב לו בשאלה: "דו ביסט א מבין אוף א נשמה פון א אידן?" (האם אתה "מומחה" להבין מהי נשמה של יהודי?), כיצד אתה יכול לקבל על עצמך את האחריות להוציאו מישיבת תומכי תמימים? אדרבה, הוא ימשיך ללמוד כאן, ותראה שנרווה ממנו הרבה נחת". הבחור כמובן נשאר ללמוד בישיבה. כעבור זמן מספר הרב גרונר, שיצא לו ללמוד עם הבחור שולחן ערוך "יורה דעה" לקראת קבלת "סמיכה לרבנות". ואני יכול להעיד שהבחור ה"חלש" הצטיין יותר משאר תלמידים, והיה בקי בכל החלק הראשון של "יורה דעה" עם ה"פרי מגדים" סיים הרב גרונר את דבריו.

כולנו יודעים, כיצד פעם התבטא הרבי בעת חלוקת הדולרים, שאינו מתעייף לעמוד בחלוקת דולרים וקונטרסים, מפני שהוא רואה בקבלת כל אחד מהעומדים כספירת אבנים טובות ויהלומים. אם כן ברור, שגם מאתנו הרבי דורש שנתייחס לכל תלמיד כפי שהם בפנימיותם, ולא כפי שהם נראים בחיצוניות, וזהו תפקיד המחנך - לגלות את הפנימיות של כל אחד ואחד.

והנה עובדות המדברות בעד עצמן:

בשנת תשל"ד היה תלמיד בישיבת "תומכי תמימים" לוד שהיה ממשפחה לא חבדי"ת והצטיין בקליעה... למותר לציין שלא היה לו כל-כך חשק ללמוד. אני זוכר כיצד הרה"ח ר' אפרים וולף ע"ה, מאוד דאג לבחור ופנה אליי בבקשה שאסע עם התלמיד לישיבת תומכי תמימים בקרית גת. באותם הימים לקחתי אותו ברכבת לקרית גת, והבאתי אותו לפתח ישיבת תומכי תמימים ואיחלתי לו בהצלחה לאחר שהצגתי אותו בפני ראשי הישיבה. אותו בחור ב"ה, הקים בית חסידי לתפארת ליובאוויטש והוא מהאברכים המצויינים בחסידות כיום.

בשנת תשל"ה הגיע בחור מישיבת נחלים ללמוד בתומכי תמימים בלוד. פעם אחת, בעת היותי בחדר בפנימיה, אני צופה מחדרי ורואה שהוא יוצא עם החפצים שלו משטח הישיבה. ניגשתי אליו ושאלתיו מדוע? הוא ענה לי בהיא לישנא: "אני הייתי תלמיד מצטיין בנחלים, וכאן בלוד הורידו אותי כיתה, ולכן אני לא מוכן להמשיך...". שוחחתי עם ראש הישיבה דאז, וב"ה הוא המשיך ללמוד בלוד, והקים בית חסידי לתפארת וכיום הוא משמש כשליח מצליח באחת משכונות ירושלים. לא חסרות דוגמאות כאלה רבותיי המלומדים. חסידות חב"ד מלאה במקרים דומים של אנשים שהגיעו מבחוץ למוסדות הקדושים שלנו, ובזכות יישום דרך הרבי ותנועת ליובאוויטש, אותם 'טרמפיסטים' הפכו לחוד החנית שלנו, בין אם זה בשליחות ובין אם זה בעולם התורני.

אני זוכר, כיצד לקראת נסיעתם של בחורים בשנים עברו לחצר הרבי לשנת 'הקבוצה', היו כמה מראשי הישיבות היו מעבירים מידע על תלמידים על מנת שלא יקבלו אותם ל'קבוצה', וב"ה אודות לטיפולי הישיר מול האנשים הנפלאים הרה"ח דוד רסקין ע"ה ויבלחט"א הרב שלמה זרחי שי', המשפיעים הראשיים בתומכי תמימים ב770 הם קיבלו ועודדו אותם, ואותם בחורים הקימו בתים חסידיים.

רבותיי, זה לא משחק! מדובר בדיני נפשות. הן של ההורים וכמובן של התלמידים עצמם. אנחנו לא יכולים לפטור את העניין ב"יהיה טוב" וכדו'. עלינו לדאוג שח"ו אף תלמיד לא ילך אצלנו לאיבוד. זה נכון שיש רמות ומדרגות, אבל זה לא משהו שאי איפשר להתמודד איתו. חלילה לנו מלהשליך נשמות ל'סל המיחזור' בשל קושי כזה או אחר. רק מקרים ממש קיצוניים מצריכים ברגישות הראויה כמובן 'טיפול נוקשה', ובטח לא כפי שיש כיום שראשי ישיבות מעבירים ביניהם מידע לא נכון על בחור, ולא מקבלים אותו. והוא מוצא את עצמו תוך שבועות ספורים ברחוב מתמודד עם כל הצרות שהעולם הזה מציע.... תוך כדי כתיבה אני נזכר, כיצד במסגרת תפקידי כמזכיר הראשי של בית הספר למלאכה, התקשר אלי יום אחד הרה"ח ר' אפרים וולף ע"ה, והודיע לי שהרבי ביקש לדאוג לקבל כל תלמיד, וגם אם להורים יהיה קשה לשלם שכר חודשי בגין הלימודים, לא לשלוח ח"ו את התלמיד לבית. זו היתה הוראה מפורשת וחד משמעית!

לא אחת פונים אליי הורים בבעיות שיש להם מול מחנכים, רמי"ם וראשי ישיבות. אני פונה ומשוחח עם ראשי ישיבות ומנסה לסייע ככל יכולתי, ואני לצערי הרב חש לא פעם אחת מושפל ומבוזה. האמינו לי שיש לי ניסיון מר מול אותם ראשי הישיבות, הרוצים רק לקבל תלמידים ברמת לימוד גבוהה, והם כל הזמן ניזונים משמועות נגד תלמידים.

היה לי מקרה לפני כמה שנים, בו תלמיד נזרק מהישיבה במרכז הארץ, והאמא פנתה אליי בבקשה לעזרה. פניתי למשגיח של הישיבה ושאלתי אותו מה הסיבה שהוצאת את התלמיד מהישיבה? ענה לי המשגיח: שהוא לא לומד, ולכן אין לו מה לחפש בישיבה. אמרתי לו שלבחור אין אבא שידאג לו... המשגיח ענה לי: (בחוצפה) "לא אקבל אותו". אמרתי לו איך אתה לא מתבייש להפקיר ככה ילד ללא אבא? הרי כאשר אתה בעצמך היית תלמיד בישיבה לוד, אתה גרמת להנהלת הישיבה כאבי ראש, היות ואתה היית מעורב בכל קטטה ושבירת ציוד, גם אתה לא למדת, ובכל זאת החזיקו אותך, איך אתה מעז לדבר כך? לצערי זה לא עזר והבחור סולק...

רק לאחרונה הגיע ראש ישיבה מאחת ישיבות תומכי תמימים המפורסמות, כדי לבחון תלמידים בכיתה ח', והתבטא מול התלמידים בצורה ממש לא יפה, על מצבם האישי, עד כדי כך שחלקם חזרו לביתם עם דמעות בעיניים.

דוגמאות כאלה יש רבות - הן על אטימות לבם של הרמי"ם, שבגללם ישנם הרבה תלמידים לצערי שנטשו את כרם חב"ד, ומי יודע לאן התדרדרו אותן נשמות. אני מחזיק את עצמי לא להתבטא במילים חריפות ביותר. אבל המצב מצריך היערכות מחדש. אני מוכן להתעמת עם כל ראש ישיבה בנדון, ולהראות להם שהדרך הזו של הסלקציה וההתעמרות בתלמידים ובהורים עד לקבלתם לישיבה, היא אם כל חטאת ועומדת בעוכריהם.

לצערי זה כבר נהיה "אופנה", שכל ראש ישיבה מקבל רק את הכי טובים, ולא מוכנים להתמודד עם חלשים, למרות שהם באים מבתים חסידיים, וחלקם התקרבו לחב"ד. כחסיד חב"ד אני חייב לציין שוב, שאני מרגיש בושה וחרפה שכך קורה במוסדותינו הקדושים שהרבי עמל והתייגע עליהם.

הדבר צריך להיות ברור - תפקידו של מנהל ישיבה הוא לנהל את הישיבה לא כראות עיניו, אלא בדיוק כפי שהרבי רצה שהמוסד יתנהל. לא שהרמי"ם ינהלו את המנהל, אלא שהמנהל הוא המפקד העליון בשטח, ועליו לדעת שכל האחריות מוטלת עליו. הוא לא רק צריך לתת משכורות, אלא לתת קו מנחה ומדוייק, איך הוא היה רוצה, שהמוסד יתנהל ברוח חסידות חב"ד כפי שהרבי התווה לנו: לקרב ולתת לכל תלמיד הרגשה הכי טובה, ובמקביל לראות מה חסר לו, ולדאוג למלא זאת, אך בדרך כזאת שתגרום לו להרגיש אהבה אמיתית.

הנני נזכר בעסקן המיוחד והנפלא הפרטיזן הרה"ח ר' זושא וילימובסקי ע"ה, שדאג עם הקמת "ישיבת תומכי תמימים" בלוד בשנת תשי"ט, להביא את ילדי העולים מתימן ממושב ברקת עם סוס ועגלה ללמוד בתומכי תמימים, ותראו איזה פירות של אנשי מעשה וחסידים יצאו מהם, ורובם הקימו בתים חסידיים לתפארת ליובאוויטש.

אני תקוה שכל אחד מהרמי"ם, המנהלים וראשי הישיבות, יעשה את חשבון הנפש הנדרש, לדאוג לכל הילדים היקרים, ולמשפחות היקרות המתמודדות יום יום עם אתגרי חינוך קשים ומרים בעולמנו המאתגר. האמינו לי, אם הייתי מנהל כיום בישיבת חב"ד כלשהי, אותו ראש ישיבה או ר"מ שלא היה מטפל נכון בתלמיד כפי שהרבי הנחה אותנו, לא היה נשאר ליום אחד בעבודתו. מי שלא מבין בחינוך ובנשמות טהורות של ילדינו שיילך לחפש פרנסה במקום אחר.

בעמדנו ערב חג השבועות – חג מתן תורתנו הקדושה, בל נשכח – בנינו ערבים בעדנו! מדובר בדור העתיד שלנו, בשלוחים העתידיים של התנועה המפוארת והקדושה - ליובאוויטש. זה לא ביזנס פרטי של אף אחד! מערכת החינוך היא פיקדון שהרבי שם בידנו.

אני יוצא בקריאה לכל מי שהעניין יקר לליבו לטפל בנושא הכאוב הזה ולסלק כל פניה אישית הצידה. עלינו לטכס עצה, כיצד אנחנו דואגים לכך, שלא יהיו ילדים שנופלים בין הכיסאות, למרות אתגרי החינוך והריבוי הטבעי של החסידות. הדבר אפשרי. לא ייתכן שאנחנו נאבד אנשים טובים, לטובת מערכות חינוך אחרות שמשכילות לחבק ולא לדחות. זו דרכה של חב"ד, בואו נתעשת ונחזור לדרך המלך. זכרו - מדובר בדיני נפשות!

הכותב וחותם בדאגה כנה,

הרב יעקב גלויברמן.