"נהגו במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר פסח.. נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן.. נוהגין לברך כל מי שיתענה בה"ב, אחר קריאת-התורה בשבת שלפני בה"ב" (שו"ע אדמו"ר הזקן תצב, א-ג)

בזמן אדמו"ר הצמח-צדק נהגו רוב החסידים להתענות בה"ב, אך הרבי אמר, כי בימינו, רוב בני-ישראל - ובעיקר בחוגי החסידים - אינם מתענים בה"ב, וגם אין מכריזים ומברכים ביום השבת שלפני התענית.

ויש לומר שזהו מצד העילוי והקירבה לזמן הגאולה, אשר מתמעט הצורך בתעניות, וגם הוא מעין העתיד-לבוא ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל.. להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" כדברי הרמב"ם בסוף הלכות תעניות. אך אלו המתענים בה"ב, תבוא עליהם ברכה, וצריכים להמשיך במנהגם הטוב. ועם זאת, אלו שאינם מתענים, גם אצלם לא חסר ענין ה"ימי רצון" של ימי התענית, אלא שהוא בקו הטוב והשמחה בגלוי (ספר ההתוועדויות, ג, עמ' 260-257)

הרבי עצמו כמובן נהג להתענות בה"ב (כנזכר בשיחה שאלו הנוהגים ימשיכו בכך). והיה מתפלל תפילת ערבית בשעה מוקדמת מהרגיל, במנין מצומצם ליד חדרו, ובשנים האחרונות בזאל הגדול.

גם מי שאינו מתענה, צריך לנצל את ימי בה"ב להוספה על הסדר הרגיל בכל ענייני התורה והמצוות: לימוד התורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים (כמנהג ישראל בימי התעניות) - והכל בקו הטוב והשמחה בגלוי. והוא בדוגמת "יום טוב" הקשור עם אכילה ושתייה, טוב ושמחה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות - "אין טוב אלא תורה", "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וגם תוספת בעבודת התשובה - שהיא תוכנה הפנימי של התענית - אלא שגם התשובה היא מתוך אכילה ושתייה וכו'.

וכשם שהמתענה צריך "קבלת תענית", כך מי שאינו מתענה מקבל על עצמו את העניינים הבאים במקום ותמורת התענית, ולכל לראש - הוספה בצדקה, כדברי אדמו"ר הזקן בדבר פדיית התענית בצדקה (התוועדויות תשמ"ח, ג, עמ' 263-259.