הרב יעקב גלויברמן

'על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים', כך ביטא דוד המלך את היגון והעצב, ואת סערת הרגשות שהתחוללה בו, לנוכח מותם של 'שאול ויהונתן'.

לצערי בכל שנה אני נזכר וחש בחלחלה ובזיכרונות עצובים מאד, ב'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל', שמחזיר אותי לתקופה לפני 37 שנים, בעת השתתפותי כקצין בקרב במלחמת לבנון הראשונה "שלום הגליל", 1982.

אני נזכר בחללי צה"ל הפרחים, הצעירים, היה זה בחודש יוני 1982, כאשר הגדוד שלנו 7041 של אוגדת הצנחנים, בפיקודו של תת אלוף דאז עמוס ירון, יצא לקרב דרך ציר החוף מראש הנקרה – נהריה, לכיוון הערים צור וצידון בלבנון. ועם כניסת הגדוד בציר החוף, קיבלנו פקודה להתפצל ולעלות על נחתת (ספינת חיל הים), שיצאה באישון לילה, כדי לבצע פריצה וחסימת כביש על ציר החוף בנהר האוולי, שם נחתנו לפנות בוקר בשעה 4.30 תחת הפגזה כבדה,(ציר שאיפשר לכוחות צה"ל לזרום לציר החוף).

במקום הקמנו תאג"ד (תחת איסוף גדודי) על חוף הים הלבנוני (נהר האוולי) כבית חולים קטן, שאליו לצערי זרמו פצועים רבים, ופונו אליו חללי צה"ל שנפלו בערים צור וצידון.

טיפלתי בהם עד להטסתם במסוקים, מהחוף לבית החולים רמב"ם בחיפה, התחושות היו קשות והרגשה של כאב ודמעות, שחונקות את גרוני על הכאב של ההורים והמשפחות השכולים, שאיבדו את יקיריהם ושטרם קיבלו את הבשורות הקשות.

אחרי יומיים של לחימה בשטח, ולאחר שנוצר קשר עם הגדוד שלי שיצא מנהריה ביבשה, המשכנו לכיוון כיבוש עיירת דאמור, שם נהרג ידיד שלנו בחסידות חב"ד סגן הרמטכ"ל האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל מקיבוץ 'משמר השבעה', משם המשכנו לכיוון הערים עליי, בחמדון, ג'וניה, נמל התעופה ביירות, ומצור על העיר ביירות, כאשר כל הדרך תחת אש, נאלצנו לטפל במסירות בפצועים, ובעיקר לשמור על החללים ולהביאם לקבורה.

לא אשכח את תפילת 'קבלת שבת' המרגשת, שם התפללו כתף אל כתף דתיים ולא דתיים, שפצחו בתפילה ברגש ובדמעות 'ידיד נפש אב הרחמן', ולצערי תוך כדי התפילה נקראתי לטפל בשני חללים, ולעילוי נשמת החללים הקדושים השם ינקום דמם, אני לומד משניות ומדליק נר זיכרון עבור הנשמות הטהורות.