מערכת COL
|
יום א' אייר ה׳תשע״ט
06.05.2019
היום בטבריה: עלייה לקברו של רבי מנחם מענדל מוויטבסק
היום, א' אייר חל יום היארצייט של הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מגדולי אבות החסידות, שמסר את נפשו על עלייה לארץ ישראל ונחשב ל"פורץ הדרך ליישוב הארץ" ● לבית העלמין העתיק בטבריה יעלו אלפים רבים להשתטח על ציונו הקדוש בחלקת הרבנים ותלמידי הבעש"ט. קברו ידוע מזה שנים לישועות ורבים נוושעו מברכותיו בחייו. הרבי מויטבסק היה מורו ורבו של מייסד חסידות חב"ד בעל התניא ותלמידו של המגיד ממעזריטש ● לסיפור המלא
היום, א' אייר חל יום היארצייט של הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מגדולי אבות החסידות, שמסר את נפשו על עלייה לארץ ישראל ונחשב ל"פורץ הדרך ליישוב הארץ".
לבית העלמין העתיק בטבריה יעלו אלפים רבים להשתטח על ציונו הקדוש בחלקת הרבנים ותלמידי הבעש"ט. קברו ידוע מזה שנים לישועות ורבים נוושעו מברכותיו בחייו. הרבי מויטבסק היה מורו ורבו של מייסד חסידות חב"ד בעל התניא ותלמידו של המגיד ממעזריטש.
ההחלטה לעלות לארץ
רבי מנחם מנדל עלה לארץ ישראל בראש 300 נפשות, בחודש אדר שנת תקל"ז (1777). הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם הטורקים והערבים רדפו אותם, ולבסוף, בעקבות עלילה, נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. למרות הכול, רבי מנחם מענדל היה איתן בדעתו, ונשאר בארץ הקודש.
פעם, לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון. הוא עמד, הביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אחר כך ירד לפני התיבה, והתפלל.
לאחר שבת אמר לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כנרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.
תורת ארץ ישראל
אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו ′פרי הארץ′. גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מענדל, ואף הוא נקשר עמם באהבה. את בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה ובחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית.
הסתלקותו
עבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן 57, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.
בעניין הקבורה כתב בצוואתו: "במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיניי בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קודשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ממזריטש ז"ל.
לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה קבר ברצונו שיקברו אותו, שהרי כידוע, רבים משתדלים מאוד שיקברו אותם בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני איני מתבייש באף יהודי".
ביום א′ באייר תקמ"ח עלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.
לבית העלמין העתיק בטבריה יעלו אלפים רבים להשתטח על ציונו הקדוש בחלקת הרבנים ותלמידי הבעש"ט. קברו ידוע מזה שנים לישועות ורבים נוושעו מברכותיו בחייו. הרבי מויטבסק היה מורו ורבו של מייסד חסידות חב"ד בעל התניא ותלמידו של המגיד ממעזריטש.
ההחלטה לעלות לארץ
רבי מנחם מנדל עלה לארץ ישראל בראש 300 נפשות, בחודש אדר שנת תקל"ז (1777). הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם הטורקים והערבים רדפו אותם, ולבסוף, בעקבות עלילה, נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. למרות הכול, רבי מנחם מענדל היה איתן בדעתו, ונשאר בארץ הקודש.
פעם, לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון. הוא עמד, הביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אחר כך ירד לפני התיבה, והתפלל.
לאחר שבת אמר לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כנרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.
תורת ארץ ישראל
אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו ′פרי הארץ′. גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מענדל, ואף הוא נקשר עמם באהבה. את בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה ובחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית.
הסתלקותו
עבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן 57, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.
בעניין הקבורה כתב בצוואתו: "במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיניי בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קודשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ממזריטש ז"ל.
לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה קבר ברצונו שיקברו אותו, שהרי כידוע, רבים משתדלים מאוד שיקברו אותם בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני איני מתבייש באף יהודי".
ביום א′ באייר תקמ"ח עלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
