אריאל בולשטיין, 'ישראל היום'

מרבית הישראלים נחשפים רק להיבטים החיצוניים של תנועת החסידות, אותה תנועה רוחנית-חברתית שהופיעה באמצע המאה ה-‭,18 ‬ סחפה אחריה חלקים גדולים מיהדות מזרח אירופה והולידה מחלוקת מרה עם המתנגדים - שהדיה נשמעים עד היום. כמעט כולם שמעו על חצרות החסידים ואהבת האדמו"רים, על מנהגי השמחה וה"טישים", אולם כאשר אדם מהשורה נשאל מהי ההגות העומדת בבסיס החסידות, בדרך כלל לא יהיה לו מה להשיב. ספרו של הרב מנחם ברוד, רב מתנועת חב"ד, "להבין חסידות" בא לספק תשובות ולפתוח צוהר לכל המתעניינים והתמהים.

המחבר נטל על עצמו משימה קשה, ועמד בה היטב. לחסידות עולם מושגים משלה שאינו נהיר למי שאינו מעורה בו, הוא מזהיר, ומקדיש את הספר לניסיון להסביר, ואף יותר מכך - להביא לקהל הרחב את מושגי היסוד של "פנימיות התורה" בשפה בהירה ומובנת.

בכל אחד מפרקי הספר (אלוקים ואדם, יסודות האמונה, תכלית הבריאה, גלות וגאולה, בין אדם לחברו וכו'), הרב ברוד פורס את משנת תורת החסידות בדרך חכמה ומעוררת עניין. החלוקה כה הגיונית ומובנית, שבתום הקריאה מחשבת החסידות נראית ברורה ומלאת היגיון פנימי.

אחד הדיונים המרתקים בספר נוגע בסוגיית טעמי המצוות. הרב ברוד מתעמק בתהייה נפוצה שמבחינה בין מצוות שנראות לנו בעלות הנמקה שכלית ("משפטים") לכאלה שאיננו מבינים את הסיבות מאחוריהן ("חוקים", שדיני פרה אדומה מייצגים את הקצה העליון של המצוות מן הסוג הזה). הרי לא יהיה זה מופרך לטעון שהטבע האנושי מקשר בין ההבנה להזדהות, ומכאן עולה השאלה המכרסמת ברבים - הניתן לקיים את המצוות "נטולות הנימוק" באותה מידה של שמחה כמו המצוות "הברורות"?

בתורת החסידות הופכים את השאלה: איך ייתכן שיש מצוות שאנו מסוגלים להבין את טעמיהן (או חושבים שמסוגלים להבין אותן)? הרי מהותן האמיתית של המצוות היא על-שכלית, מה גם שהבסיס לקיום מצווה, בין שהיא נראית לנו הגיונית ובין שלא, מצוי לא בהבנתנו אלא בכך שזה רצון ה'. מכאן נובעת ההצעה של החסידות: את כל התורה עלינו לקיים מתוך רצון לרצות את הקב"ה. מדוע, אם כן, אפשר לנו בורא העולם להבין את הטעם של "משפטים" והעלים מדעתנו את טעם "החוקים"? לאלה וגם אלה יש תפקיד: "משפטים" מערבים את השכל כדי לרתום לעבודת הבורא את אישיותנו, ואילו "החוקים" מזכירים את האינסופיות של הבורא שלמעלה מטעם ודעת.

הסתכלות נוספת אל ענייני השכל, בפרק העוסק ב"קליפת יוון" ומעמת בין פילוסופיה לקבלה. הגישה האליניסטית מחייבת, לפי ברוד, את העמדת השכל מעל הכל, ולכן אף שהיוונים לא שללו את חוכמת התורה, הם יצאו נגדה משום שביקשו להעדיף את ההבנה וההיגיון מן האמונה הצרופה של היהודים. כמובן, לא תמיד ההתנגדות לאמונה נובעת ממקור המתהדר במסווה של שכל, ובדומה ל"קליפת יוון", מכשולים נוספים ("קליפת עמלק", "רוח שטות") מוסברים בספר ממבט חסידי. גם בדיון על כוחות הנפש של האדם, הרב ברוד חוזר אל השכל והרגש, ומפרט את החלוקה בין שני כוחות מרכזיים אלה שיוצרים יחד את האישיות. "השכל שולט ברגש", הוא מציין, "וביכולתו לדכא רגשות מסוימים ולעורר ולפתח רגשות אחרים", אך בהמשך מבסס את ההשקפה החסידית, ולפיה בהוויה של האישיות הרגש הוא הדומיננטי. כך או אחרת, ההתמקדות בעולם השכל, או המוחין (על שלוש הספירות שלו - חוכמה, בינה, דעת), ובעולם הרגש, או המידות (על שבע הספירות שלו - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), מביאה לבחינה של משמעות המידות והשילוב ביניהן ("התכללות" בלשון החסידות). כבונוס פזורים לאורך הספר גם סיפורים חסידיים, משלים ומעשיות שלא ברור אם קרו או לא קרו באמת, ספוגים חוכמת חיים ואף הומוריסטיים. לא אוכל שלא להביא כאן אחד מהם:

פעם אחת אמר רבנו הזקן כי החרטה על החטא צריכה להיות בדוגמת החרטה של אותו גוי משקלוב, וסיפר על גוי אחד שניסה לחצות את נהר הדנייפר בשקלוב באמצעות סירה בשעה שהנהר סער וגעש. בני אדם שעמדו שם הזהירו אותו ואמרו לו: "ראה את הגלים ואת הרוח! אתה מסכן את חייך!" אך הגוי התעלם מהם והמשיך בדרכו. בהיותו באמצע הנהר התהפכה הסירה, והוא נסחף בזרם הגועש. האנשים שעמדו על גדת הנהר שמעו את צעקתו של הגוי, בטרם טבע: "איי! למה עשיתי את זה! למה לא הקשבתי לאזהרות!"
•

להבין חסידות / מנחם ברוד; ספריית מעיינותיך, ‭ 448‬ עמ'