הרב שמעון אייזנבאך

חלק מהסיפורים שקראתם לעיל ושתקראו בהמשך נזקפים לזכותו של האי גברא יקירא הרה"ח ר' פנחס סטזגובסקי מקרית גת שלמד עמי בשנות הממ"ים אצל ר' מענדל ושתה בצמא את דבריו וכאשר הוא מספר את זכרונות ר' מענדל מלפני 36 שנה הוא מספר אותם באותה מנגינה בדיוק כפי שנשמעה מפי ר' מענדל וכן זוכר היטב את ה'קוועטשים' [=ההדגשים] הנכונים שמעניקים משמעות עמוקה יותר לאמרותיו החסידיות של ר' מענדל.

שיחה עם הרב סטזגובסקי מחזירה אותנו אחור לימי האור והחיות ובחושו הציורי, נדמה כי הנה אנו מסבים עתה בהתוועדותו של ר' מענדל.

וכה הוא מספר: פעם התוועד ר' מענדל בנושא עבודת התפילה וסיפר על תפילותיהם המשתפכות של חסידים קמאים ועל העובדים בליובאוויטש. הערתי לר' מענדל בדרך אגב שעבודת התפילה המיוחדת אותה הוא מתאר שייכת, כנראה, לדור הקודם.

ר' מענדל כמו זינק ממקומו וזעק בטון נוקב: מה? [=ווואאאס?] פעם? היום!!! היום יש עבודת התפילה!

ואז סיפר לי שהיה ב-770 וראה מקורב אמריקאי שהתפלל בסידור עם תרגום לאנגלית וכיון שלא ידע מאומה מלשון הקודש היה מביט בכל מילה שהתפלל בתרגום לאנגלית וכך התפלל לאיטו כמה שעות. והפטיר ר' מענדל: "זוהי עבודת התפילה!"

כאשר היו מתרפקים על העובדים של פעם היה ר' מענדל זועם ואומר את הביטוי הידוע "אמאליק'ע חסידים - חסידי עמלק"

הנוסטלגיה החב"דית ככלי עזר לפאר את הדור הקודם היתה לו לזרה.

•

סיפר ר' מענדל שלרבי מהר"ש היה חסיד ושמו אבא רעפסון שהיה חסיד של הרבי מהר"ש והיה משמש כמרגל עבור הרבי מהר"ש כיון שידע להטמע בחוגי האריסטוקרטיה הרוסית וכך הציל יהודים רבים מפוגרומי הגויים. לצורך הריגול היה נוהג להתלבש במלבושים מודרניים עם כפפות לבנות וכו'.

הנהגה זו היתה לפי הוראת הרבי מהר"ש והיתה עבורו מסירות נפש ממש משום שבין הפריצים סובבו גם נשי הפריצים, והיה צריך להתחכך עם אותם הנכבדים באוירה שלא תאמה את אוירת ליובאוויטש...

אותו ר' אבא פערסון גם נבחר מגבוה להתוועד עם התמימים בתקופה של הרבי רש"ב משום שידע כיצד לשוחח עם התמימים ולרדת לסוף דעתם ולעומק ליבם.

באחת ההתוועדויות הוכיח המשפיע ר' אבא את אחד התמימים על התנהגותו הירודה. אותו בחור שלא ניחן בחכמה יתירה ולא באוילות מועטת תחת לקבל את הדברים כמצופה מתמים, פער את פיו כנגד ר' אבא והטיח בו: ומה אתך שהנך מסתובב בין הגויים ונוהג באורחותם ובנימוסיהם וכו' וכו'.

ר' אבא פרסון היה יכול לענות לו כהוגן ולהשיב לו כי כל פעילותו באה מהוראה מהרבי עצמו או לחילופין להוכיח את הבחור שבעתיים אך ר' אבא לא התייחס כלל לדברי הבלע ששמע ואמר לו משפט אחד: אם תביט על חסרונותיו של כל אדם "אשיינע'ר יונגרמן וועט פון דיר נישט וואקסען" [= אברך מפואר לא יצמח ממך]

וסיים ר' מענדל שר' אבא לא אישר ולא הכחיש את הדברים שהוטחו בו הוא לא הביט לא על עצמו ולא על התנהגות הבוטה של הבחור אלא אמר את הדברים האמיתיים והמתבקשים כפי שהם.

•

לאחר שר' מענדל יצא מבית האסורים פגש את חברו ורעו הקרוב, אליו היה מחובר בלב ונפש הלא הוא החסיד הנודע ר' אבא פליסקין ושניהם העבירו חוויות משנים רבות שלא נפגשו ולא ידעו מאומה איש אודות רעהו.

בין היתר שאל ר' מענדל את ר' אבא מה עשה בכל אותן השנים וכיצד עברו עליו ור' אבא ענה לו בטבעיות, שבשנים הללו למד את כל הש"ס.

כשר' מענדל סיפר זאת אמר שהאופן כיצד ר' אבא אמר שסיים את הש"ס היה "ללא טיפת ענוה". לפעמים אדם חש שלא בנוח להתהדר בדבר נעלה שנעשה על ידו ואז הוא מצטנע ומשתדל להסתיר מעשיו בענוה ומדבר כמי שכפאו שד. ואילו ר' אבא כלל לא הצטנע ולא סיפר זאת בענוה כלל משום שהביטוי "לא החזיק טיבותיה לנפשיה" היתה אצלו במלוא מובן המילה.

הוא אמר זאת בטבעיות כה רבה ובצורה החלקה ביותר [=גלאטיק] כדבר הפשוט ביותר מבלי שיחוש שיש כאן דבר שחורג מהמקובל ולו במשהו.

•

באחת ההתוועדויות סיפר שהיה חסיד בליובאוויטש שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסו ולא היה יכול להרשות לעצמו לרכוש ספרי חסידות. מה עשה? היה הולך לגניזה ואוסף דפים בלויים מתוך ביכלעך של חסידות והיה כורך אותם לספר.

למרות שלא היה קשר בין דף לדף היה לומד את הדפים ברצינות יתירה והיה 'מתפלל' עמם בהתלהבות ובכובד ראש.

ואמר על כך ר' מענדל שחסיד זה חיפש את הא-לקות שבתוך החסידות והוא הצליח למצוא אותה באותם דפים דרך המושגים שכתובים בהם וזאת על אף שלא למד ענין אחד ארוך ושלם בצורה מסודרת, בכל זאת האור הא-לוקי האיר בו.

כאשר סיפרו זאת להגאון ר' יואל כהן ביטל זאת במחי יד. הסיפור לא מצא חן בעיניו שכן לדידו כל מאמר הוא יצירה אחת ארוכה ובנויה לתלפיות ולימוד חלקי מאמר קטועים דומה לגוף בלי נשמה והעיקר חסר מן הספר וללא מאמר שלם לא מגיעים ליעד המבוקש.

לעומתו ר' מענדל סבר שהדגש בלימוד החסידות הוא האור הא-לוקי ואותו ניתן לרכוש לנפש גם בחלקי מאמרים.

•

לפני שלושים וחמש שנה כשר' מענדל היה בשנות השבעים, ביקש ממנו אחד הבחורים בישיבה שיספר מעט על עצמו ועל מה שעבר עליו בימים הנוראים שהיה אסיר. הלה היה מקורב מאוד לר' מענדל והרשה לעצמו לבקש ממנו.

ר' מענדל התחמק ומיאן לספר. הבחור דחק בו שוב ואמר לו: "אם לא עכשיו אימתי?!" או אז ר' מענדל הגביה את קולו והרעים עליו: "איך לעב נאך!" [= אני חי עדיין!].