עיתון המודיע הקדיש פרוייקט ענק בגיליון החג בעקבות 30 שנה לעלאת ילדי צ'רנוביל. לכתבה מרואיין מי שהיה אחראי על המצבע ההירואי חובק העולם ראש מפעל השליחות הרב יוסף יצחק אהרונוב והוא חושף מעט ממה שמותר לספר על אותו מבצע שרובו לוטה עדיין בערפל. במשך חודשים ארוכים שוטט לו הרב יוסף יצחק אהרונוב יחד עם חבריו בערבות רוסיה הלבנה ואוקראינה, כשהם מלקטים ילדים יהודיים אחד לאחד ומעלים אותם לארץ. כל זאת, בזכות מספר מילים אותן שמעו: "קחו אחריות על הילדים" בעקבות אותן מילים הם עשו את הבלתי יאומן, איתרו וקיבצו את הילדים, העלו אותם לארץ, וגם בהמשך דאגו לכל מחסורם. זאת, חרף ההתנערות הממסדית והקשיים הרבים שהיו מנת חלקם, ולא רק במדינת המוצא והדאגה לשלומם של הילדים נמשכת ובאה לידי ביטוי גם כעת. "האחריות" הם אומרים, "היא לנצח" לפניכם הכתבה והראיון המלא עם ראש מפעל השליחות הרב יוסף יצחק אהרונוב באדיבות עיתון המודיע: "הרגשתי שבניו יורק יושב יהודי, שמניח בחדרו מחט על הגלובוס ואומר: יש כאן נפש יהודיה. צריך להציל אותה" * והוצאתי, והצלתי המבצע שעדיין נמשך 30 שנה לאחר שאלפי ילדים הועלו ארצה במסגרת המבצע ההירואי חובק העולם להצלת ילדי צ'רנוביל, פותח מי שניצח אז על המבצע צוהר זעיר והוא חושף מעט ממה שמותר לספר על אותו מבצע, שרובו לוטה עדיין בערפל * במשך חודשים ארוכים שוטט לו הרב יוסף יצחק אהרונוב יחד עם חבריו בערבות רוסיה הלבנה ואוקראינה, כשהם מלקטים ילדים יהודיים אחד לאחד ומעלים אותם לארץ. כל זאת, בזכות מספר מילים אותן שמעו: "קחו אחריות על הילדים" * בעקבות אותן מילים הם עשו את הבלתי יאומן, איתרו וקיבצו את הילדים, העלו אותם לארץ, וגם בהמשך דאגו לכל מחסורם. זאת, חרף ההתנערות הממסדית והקשיים הרבים שהיו מנת חלקם, ולא רק במדינת המוצא * והדאגה לשלומם של הילדים נמשכת ובאה לידי ביטוי גם כעת. "האחריות" הם אומרים, "היא לנצח" ישראל הרשקוביץ - ניסית פעם אחת להוציא ילד אחד, בלי הוריו, מכל מדינה שהיא ולהעלות אותו על מטוס לחו"ל? זו התשובה, שכמובן מגיעה בצורה היהודית המוכרת – תשובה בשאלה, שאותה אנו מקבלים סוף סוף מהרב אהרונוב, בעת שאנו מבקשים ממנו לתאר את חלקו במבצע ההירואי שזכה לשם 'ילדי צ'רנוביל', עליו ניצח במהלך תקופה שנמשכה קרוב ל26 שנה, ואשר במסגרתה העלה לארץ כ3,000 ילדים. כעת, במלואת 30 שנה למבצע שיצא לדרך בקיץ תש"ן, אנו מבקשים לשמוע את הסיפורים שמאחורי המבצע, אך מגלים שהמשימה סבוכה יותר מכפי שנדמה. "להוציא ילד אחד, כל ילד שהוא יום אחד פחות מגיל 18, מכל מדינה שהיא, נחשב גם היום למשימה בלתי אפשרית. גם אם מדובר בלצאת לטיול, על אחת כמה וכמה כשהמשימה היא להפרידו ממולדתו לנצח. כעת, נדמיין שאת הילד הזה צריך להוציא מרוסיה, ברית המועצות של אז שבה גם אדם בוגר לא יכול לעלות על מטוס ולצאת, ויש להוציא אותו בלי הוריו, בלי שרוסיה משתפת פעולה וגם בלי שמדינת היעד – מדינת ישראל, חתמה על מסמך המאשר את קליטתו. "וכעת", הוא מסיים, "פשוט תכפיל את הילד הזה במספר 196, שהוא מספר הילדים שיצאו כבר בקבוצה הראשונה". - איך, באמת, מצליחים לעשות את הלא יאומן? - "עושים. עובדה שהקבוצה הזו יצאה, ועובדה שבעקבותיה יצאו עשרות קבוצות נוספות". כעבור רבע שעה של שיחה, אני כבר מבין לאן הדברים הולכים. הדובר, אם אפשר לכנות כך אדם שעל כל מילה שהוא מוציא מפיו הוא משאיר מאה שלא נאמרו כשברור שחבל בכלל על המאמץ לנסות לחלץ אותן, הוא הרב יוסף יצחק אהרונוב – היו"ר האגדי של 'צעירי אגודת חב"ד', מי שנחשב גם היום לאחד היהודים המשפיעים והמקושרים בעולם כולו, אך שמו הלך לפניו בעיקר כמי שניצח על המבצע חובק העולם של העלאת ילדי צ'רנוביל. אך למרות שמדובר בראיון שנועד לסכם את אותו מבצע, מתברר שאפשר לנסות לדובב אותו, אך התשובות ניתנות בקמצנות. טפח מתגלה, טפחיים מוסתרים. אני שולח מבטים עורגים לעבר בקבוק ה'משקה' שניצב במרכז השולחן, אולי ממנו תצמח הישועה. כוסית אחת, כוסית במושגים של חב"ד כמובן, מסוגלת בהחלט למוסס את ההגנות ולתת דרור לחרצובות הלשון. אך הרב אריאל למברג, מזכ''ל אגודת חסידי חב''ד ומהאנשים הקרובים להרב אהרונוב, מרמז בעיניו שהמשימה נועדה מראש לכישלון. ולא, לא מדובר באדם שאינו נעים שיחה. ההיפך. הרב אהרונוב הוא אדם לבבי מאד, שעל כל נושא אחר הוא יוכל להרחיב בדיבור. אך גם לאחר שלושה עשורים שחלפו מאז יצא המבצע הזה לדרך, מסתבר שנותרו בו חלקים שעליהם אי אפשר להרחיב את הדיבור. הסיבה לכך, אחרי הכל, פשוטה. יותר מידי מונח על כף המאזנים, בכדי שניתן יהיה להסתכן בחשיפה מיותרת. אין ספור מפעלים ושלוחים של חב"ד פעילים כיום בכל רחבי רוסיה ואוקראינה, כשיתכן והם יפגעו אם לשלטונות יוודע דבר או שניים ממה שהתרחש מאחורי אותו מבצע. ואם הפרסום עשוי חלילה לגרום לנזק קל שבקלים לשליח חב"די הניצב על משמרתו בעיירה נידחת באוקראינה, ברור שאין כל שיקול שיצליח לגרום למי שעומד בראש - להרחיב בדיבור מיותר. אנו מנסים להגיע מכיוון שונה, מסתערים עם שאלה אחרת, לשוא. בסופו של דבר, לאחר כמה שעות שאותן עשינו במשרד הצנוע שממוקם כמובן בכפר חב"ד, אנו יוצאים עם מעט יותר מידע מכפי שנכנסנו אליו. גם אחרי מה ששמענו, התחושה היא שחלק גדול מהפעילות והסיפורים המדהימים שנלוו אליה, לא הגיע זמנם עדיין וספק גדול אם בכלל יפורסמו אי פעם. ובכל זאת, גם המעט שסופר מצליח להאיר באור אחר את אותה 'יציאת מצרים' בת זמנינו שהתרחשה רק לפני שלושה עשורים, וכל זאת בזכותו של יהודי אחד בניו יורק, הרבי שליבו הגדול היה קשוב לצרכיו של כל אדם בכל מקום שהוא על פני הגלובוס, ואשר פעל כל ימיו לבלתי ידח ממנו נידח. הוא היה זה שהורה לחסידיו 'קחו אחריות', והם קמו, עשו את הבלתי יאומן, לקחו את האחריות ועדיין נושאים בעולם של אותם ילדים עד עצם היום הזה. "הרגשתי" כך סיפרה לאחרונה, באחד המפגשים הנערכים ל'משפחת צ'רנוביל' כפי שהם מכונים, אשה שעלתה כילדה במסגרת המבצע, "שהרבי – עליו לא שמעתי קודם לכן – פשוט לקח מחט, הניח אותה על נקודה בלתי נראית על גבי הגלובוס, הצביע על כפר נידח אי שם ברוסיה הלבנה או בבילרוסיה, ואמר לאנשיו: שם ישנה ילדה יהודיה, הביאו אותה לארץ ישראל. והילדה הזו אכן הגיעה כשהיא זוכה להקים בית נאמן בישראל, בעוד שאילו לא היתה זוכה לצאת משם, היתה גדלה – אם היתה נשארת בחיים בעקבות המצב החמור ששרר באזור עקב הפיצוץ – כעוד ילדה אוקראינית שאין לה כל מושג לגבי יהדותה". התחושה הזו, אם כי היא נאמרת במילים שונות ובמגוון של סגנונות, משקפת את תחושתם של כל אחד מקרוב ל3,000 הילדים, שבמשך תקופה של 26 שנה הועלו בעשרות קבוצות מארצות חבר העמים לארץ ישראל, בה נקלטו ובה הם פורחים היום. סלאבה מהעיר מוזיר, מישה מגומיל, יורי או ויקה, אירנה ומאשה, לכל אלו אין כל הסבר הגיוני שיוכל להסביר כיצד לוקטו אחד לאחד מהכפרים הנידחים בהם היו פזורים, והם עלו קוממיות לישראל. אף אחד מהם לא זכה כלל לראות את הרבי, אך כל אחד מהם יודע ובטוח: בלי הוראתו של הרבי, הם היו נשארים 'שם', הם וזרעיהם אחריהם, נאבדים מעם ישראל לנצח. רק בזכותו, ובכך אין ספק, הם זכו להיגאל, לצאת, הצלה בגוף, והענקת חיים בריאים ושלוים והצלה בנפש. להגיע לשלב הגבוה ביותר בגאולה הנוכחית שהוא "ונתן לנו את התורה". #קחו את הילדים אך למרות שבמהלך הראיון מילותיו ספורות ומדודות, אין מה לטעות בהרבה אהרונוב. גם אם הוא אינו מדבר, אך מעשיו יכולים למלא ספרים עבי כרס. מזה קרוב לארבעה עשורים שהוא ממלא את השליחות שהוטלה עליו ע''י הרבי, כאשר הוא חולש על מנגנון עשייה עצום שהלב הפועם שלו הוא בכפר חב"ד, ומשרדו מהווה את צומת העצבים של מאות שלוחי הרבי הפזורים בכל רחבי הארץ. הוא חי שלוחים, נושם שלוחים. "השליח של השלוחים", אפשר להגדיר זאת. מבחינתו, השלוחים הם יחידת העילית. "לגיונו של מלך", כפי שהוא מגדיר זאת. הם גיבורי החיל המעניקים את השירות היהודי הטוב ביותר, בשליחות הרבי כמובן, בלי שררה, בלי תפקידים רישמיים, חיילים של הרבי. אך למרות מעמדו, גם הוא מרגיש חייל. כי אצל הרבי, הוא יסביר לנו מאוחר יותר, אין מעמדות. כולם עומדים בשורה אחת. ועדיין, מדובר בשילוב מדהים: מצד אחד מדובר באדם שבטל לרבו בתכלית, הוא ממעט לדבר על עצמו, אך ברור כי ימסור את הנפש על כל 'מילה של הרבי'. מצד שני, הוא אדם כריזמטי עם כשרונות של מנהיג, עם יכולות אנליטיות, יכולות ארגון ומי שמנהל מערכות קשרים מסועפים, בינלאומיים, בעזרתם הוא כובש יעד אחר יעד כשמבחינתו אין משימה שאי אפשר לבצע. אך הכל, הוא יבהיר שוב ושוב, הם לא כוחות שלו. אלו כוחות שקיבל כ'שליח', שעליו כמובן לעשות שליחותו. "הנה", הוא אומר, "גם עכשיו כאשר אנו מדברים, כשמדינה שלמה עסוקה בבחירות, שלוחי חב"ד בישראל מחלקים מצות שמורות, מחלקים עלוני הסברה, מקיימים שיעורי תורה לקראת החג בקרב אנשי עסקים ואנשים מכל שכבות הציבור הישראלי. אין ספור אמצעי עזר הוכנו על ידי צעירי חב''ד למבצע זה, המכונה 'מבצע פסח', בכל עיר ועיר ובכל שכונה מתקיים סדר ציבורי על ידי השלוחים ומשפחותיהם, עם האוירה המיוחדת והחיבוק החם של חב''ד. הרבי יזם את המבצע ומפקד עליו גם היום, ואת זה רואים מהסייעתא דשמיא האדירה לה זוכים השלוחים". 'צעירי אגודת חב''ד', הארגון אותו הצעיד הרב אהרונוב בעשורים האחרונים בשליחות ובמצוות רבו, נחשב לארגון מוביל מסוגו בעולם. המותג 'צעירי חב''ד' בישראל הפך להיות דוגמא ומודל לחיקוי בקרב כל האירגונים התשובה הגדולים בארץ ובעולם. אך הרב אהרונוב לא מוכן לזקוף את ההצלחה לעצמו, הוא אומר ''הכל הוא בכוחו של הרבי''. ואכן הוא רואה סייעתא דשמיא בכל צעד ושעל, מצד אחד יש לרב אהרונוב לא מעט קשיים והפרעות שצצים ללא הרף, מבית ומחוץ, ומדובר על קשיים שיכולים למוטט כל אדם. אך אם נתבונן על העשיה, הרי שהעשייה החב"דית נמצאת היום בשיא של כל הזמנים, בכוחו של הרבי הוא הופך את הגבול לבלי גבול. ההוראה, משחזר הרב אהרונוב, נחתה אי שם בשנת תש"ן. היה זה כארבע שנים לאחר שאירע הפיצוץ הנוראי בכור הגרעיני בצ'רנוביל, כשאז כבר דלפו לתושבים המקומיים שברי מידע שגילו כי הם מתגוררים באיזור סיכון, שהם חשופים לקרינה מסוכנת וכי כל יום נוסף שהם ממשיכים להתגורר במקום מעמיד את חייהם בסכנה. הפיצוץ בכור הגרעיני אירע ב-26 לאפריל 1986, אז, במהלך ניסוי שנערך במקום במהלכו נרמסו כל כללי הבטיחות הבסיסיים, כולל גם נטרול בלתי מוסבר של מנגנון האזעקה והכיבוי, התפוצץ ראדיטור בתחנת הכח הגרעינית על שם לנין, שהיתה ממוקמת במרחק של 25 ק"מ מהעיר צ'רנוביל. הפיצוץ שיחרר כמות רדיואקטיבית הגדולה פי 30 עד 40 מהכמות ששוחררה במהלך הפצצות האטום על הערים הירושימה ונגאסקי ביפן במלחמת העולם השנייה, והוא נחשב לאסון הגרעיני הגדול ביותר שאירע מאז ומעולם. עם קבלת הידיעה על הפיצוץ נקטו השלטונות הסובייטיים במספר פעולות, כולל ניסיונות – שנועדו מראש לכישלון – של השתלטות על מוקד הבערה שהונע ממימן גרעיני. במקביל, פונו מהאיזור תושבים שהתגוררו ברדיוס של 30 ק"מ ממוקד הפיצוץ. אך גם אם הפעולות הללו לא נחלו הצלחה והכור המשיך לדלוף ולשחרר לאוויר נשורת רדיואקטיבית, דבר אחד הם הצליחו: מעטה הסודיות לא נסדק והידיעה על הפיצוץ לא הגיעה לנחלת הכלל. כך, מאות אלפי תושבים שהתגוררו ברדיוס שמחוץ למה שיזכה בהמשך לכינוי 'רדיוס שלושים הקילומטרים' המשיכו בשגרת חייהם ללא שינוי, בלא שהם יעלו בדעתם שהם חשופים לקרינה ולנשורת של אבקה רדיואקטיבית מסוכנת הפוגעת קשות בבריאותם, וגורמת להם עם כל יום שעובר ועם כל נשימה שהם נושמים לנזקים בריאותיים בלתי הפיכים. ברוסיה, כמו ברוסיה, אף לא דאגו לעדכן את רשויות הבריאות על הפיצוץ, ורק לאחר שבמדינות הסמוכות, פינלנד ושבדיה, החלו להימדד ריכוזים גבוהים של קרינה, הפנים העולם שאסון עולמי – בהיקף ובעוצמה גדולה עשרות מונים מזו שאירעה בהירושימה – אירעה מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. העולם כולו סער וגעש, אך ברוסיה עצמה שררה דממה. שנתיים ושלוש חלפו והידיעות חלחלו אט אט והגיעו גם לאזרחים שהתגוררו בסמוך לכור. העדכונים הגיעו דווקא מקרובי משפחות שהתגוררו בערי הבירה, במוסקבה ובקייב, שנחשפו לשידורי רדיו שהגיעו מישראל ומארה"ב, מהם שמעו על הפיצוץ שאירע בסמוך אליהם והם עידכנו את קרובי משפחותיהם שחיו באיזור האסון. אלו הבינו פתאום מה ההסבר לתופעות שחוו, של בהמות שנולדו עם שני ראשים, מלפפונים שצמחו למימדי ענק לצד מחלות בלתי מוסברות שהחלו לפגוע בהם. הם עשו אחד ועוד אחד, והבינו היטב את המשמעות. אז החלו לצאת קריאות הזעקה לעזרה של התושבים שהתחננו לצאת ולעזוב את האיזור מוכה האסון. "הקריאות הללו" מספר הרב אהרונוב, "הגיעו מטבע הדברים לאנשי חב"ד שפעלו גם אז, ובעצם בעיקר אז, ברוסיה הסובייטית. הרי אין זה סוד שהרבי לא הרשה ליהודים שהיו 'כלי קודש', שוחטים או רבנים, לעזוב את רוסיה כל עוד לא נשארו אחריהם כאלו שימלאו את מקומם. ובאין קשר עם העולם החיצון, הקשר היחיד שהיה נוצר רק דרך אנשי חב"ד. כך נקלטו הקריאות אצל אותם שלוחים, שהעבירו אותן הלאה". מי שקיבל את הזעקות לעזרה, היה הרב יצחק קוגן שליט''א, שהתפרסם כ'צדיק מלנינגרד' ואשר נודע בזכות מסירות נפשו הפלאית לקיום התורה והמצוות גם בימים אותם עשה תחת השלטון הקומוניסטי (כיום השליח במוסקבה). הוא העביר את הקריאות שנגעו דווקא לילדים, שכן הוריהם – שידעו שלהם עצמם אין סיכוי לקבל אישור יציאה – התחננו שלפחות הם יגיעו למקום מבטחים. "הילדים היו בסיכון המוגבר ביותר", מסביר הרב אהרונוב, "שכן גם אם כל אחד שנחשף לקרינה המסוכנת חשוף לסכנה, אך ילדים, שנמצאים בשלבי הגדילה וההתפתחות, חשופים לסכנה פי כמה. החומרים הרדיואקטיביים מתפרקים רק בחלוף זמן, כך שההשפעה ההרסנית פוגעת בעיקר בילדים שהמערכת החיסונית שלהם חלשה. הדבר בא לידי ביטוי בתופעות כמו הפרעה בפעילות התקינה של בלוטת התריס או גילוי של מחלות ממאירות אחרות. וכשאמא רוסיה או אוקראינית, שכידוע מסורה מאד לילדיה – במשפחה רוסית ממוצעת ישנו לרוב ילד אחד בלבד – יודעת שהילד שלה בסכנה, היא תעשה הכל עבורו, גם אם המחיר הוא לשלוח אותו לארץ בלתי נודעת מתוך ידיעה שיתכן ולא תראה אותו לעולם". את הזעקות הללו שמעו בכל העולם. הן הגיעו לאו"ם, לארגון הבריאות העולמי, לתקשורת העולמית, אך מעבר לצקצוקי לשון לא נעשה מאומה. המפנה אירע כאשר הן הגיעו לחדרו של הרבי בקרונהייטס שבברוקלין. הרבי שמע, וההוראה, שיצאה מהרבי, היתה חד משמעית: "נעמסט די קינדער אויף אייער אחריות און בריינגט זיי קיין ארץ ישראל". "קחו את הילדים תחת אחריותכם והעלו אותם לארץ". זה היה מטבע הלשון של הרבי, שהועבר ממזכירות הרבי, והן היו אלו שהניעו את הגלגל והוציאו לדרך את מבצע הצלת הילדים, מהגדולים בהיסטוריה. מבצע שגם היום, במבט לאחור ובפרספקטיבה של שנים, קשה עדיין לאמוד את היקפו ומשמעותו. #לחכות לקבוצה השניה בשבוע שלאחר הישמע המילים הללו, העביר הרב אהרונוב את ימיו ולילותיו במשרד שבו אנו יושבים כעת. ב'מטה' המאולתר התכנסו להם ראשי חב"ד בארץ באותן השנים: הרה"ח רבי שלמה מיידנצ'יק ע''ה, רבי שמואל חפר שיחי', הרב יצחק קוגן שיחי', ומי שחלש על המבצע עצמו בהמשך והיה מסור לילדים בכל נימי נפשו עד נשימתו האחרונה הרב יוסי רייטשיק ע''ה. הצעיר שבחבורה היה הרב אהרונוב, אז בשנות ה-30 לחייו, שכבר אז התגלה כטורבינה שמאחורי המפעל החב"די העצום והוא נכנס מטבע הדברים מיד לפעולה. במשך כחודש ימים הם כמעט ולא יצאו מהחדר. בעידן שלפני הופעת המחשב והטלפון הסלולרי, הם היו צמודים לטלפונים ופשוט הרימו שיחות לכל גורם שרק יכול היה לעזור. הצעד הראשון שבו נקטו היה הזוי עד אימה: הם שיגרו מברקים לנשיא רוסיה דאז, גורבצ'וב, ולראש ממשלת רוסיה הלבנה (בלארוס) קיפיץ', בהם ביקשו מהם, לא פחות ולא יותר, לאפשר לילדים לעזוב את רוסיה... כשהוא מתבקש היום להסביר את פשרו של אותו צעד, הוא מתקשה לעשות זאת. תארו לעצמכם פניה שתיעשה היום, בידי כל ארגון יהודי, לנשיא איראן אחמניג'אד... מעבר לכך שהצעד נתפס כלא תועלתי, פניה לנשיא המעצמה הסובייטית דאז נחשבה לצעד חסר סיכוי, אפילו מסוכן. אך שם לא השקיעו יותר מידי זמן במחשבה של 'מה יהיה'. הם כבר היו טרודים בעשיה. המנועים פעלו במלוא המרץ, כשלפני שהתקבל צל צילו של האישור הראשון כבר סבב הצוות הראשוני, שכלל את הרה"ח ר' שמואל חפר, הרב יצחק קוגן ור' בערקע שיף ע''ה, בערבות אוקראינה. הם נחתו במקום בלי שהסדירו לעצמם ולו ויזה – אותה הם השיגו בכלל ברומניה. מהארץ לרוסיה לא פעל כמובן קו ישיר, שכן לא היתה כלל הכרה רשמית בין המדינות. התהליך אמור היה לקחת שבועיים, אך כעבור שעתיים מאז נחתו היה להם ביד את הויזה המיוחלת. הרב אהרונוב, מצידו, היה עסוק בגיוס המשאבים ובניית מערכת הקשרים בעולם שהיו ערובה להצלחת המבצע. הוא מסרב לומר מה וכמה, אך אלו שנלוו לצידו מספרים עד היום על מהלכים שהיום נשמעים דימיוניים. גם כעת הוא לא מנדב בפרטים אך נותן לנו להבין. ברור – הוא עצמו כמובן לא מספק פרטים - שמלבד הפעלת קשרים חובקי עולם, היו צריכות להגיע מזוודות רבות של כסף מזומן בכדי '3לשמן' את כל הבירוקרטיה הרוסית האדירה שעמדה בדרכם על כל צעד ושעל, ומישהו היה צריך לדאוג לכך: "היום ברוסיה, ארץ הניירת, קבלת מסמך ממשלתי מהווה משימה שיכולה לקחת שבועות. ואנו מדברים על רוסיה שלפני שלושים שנה, כששום דבר לא היה ממוחשב והכל היה מונח בארכיונים עצומים, ובמדינה שבה הפקיד היה מעדיף להרוג את עצמו לפני שיספק לך מסמך... כעת לך תוציא אשרות, תעודות לידה ואישורי יציאה". אך האישורים הללו הושגו. איך? אין כל הסבר לכך. מעבר לחיוך מסתורי איננו מקבלים תשובות, למעט התוצאה: "מה משנה איך, עובדה שהם עלו על המטוס..." בשלב מסויים, לאחר שלא התייאשנו ושאלנו שוב ושוב, הוא קם ממקומו, נפרד מהסיגר המעשן שלא כבה לר.3גע, וחוזר כשבידיו חבילה מאובקת אותה הוא מנחית על השולחן. זו נפתחת, ומתגלה ערימה של דרכונים רוסיים שהונפקו אי אז, ב1990... בדרכונים מחייכים אלינו הילדים שהיום אמורים להיות כבר בגילאי ה30-40. אנו מדפדפים בדרכונים ומחפשים את חותמת היציאה, לשוא. היא לא נמצאת, ולא מדובר בדרכון אחד או שניים. החותמת היחידות על הדרכון הן של הקונסוליה ההולנדית בבריה"מ. שכן בהיעדר כל נציגות של מדינת ישראל ברוסיה – שגרירות לא היתה ולא כל גוף רשמי אחר – מילאה הולנד את מקומה של מדינת היעד. איך הגיעו אליהם הדרכונים? איך מוציאים ילדים בלי ויזות? אנו תולים באהרונוב מבט שואל, אך הוא ממלא פיו מים. אדי עשן מסתלסלים מפיו, אף מילה אינה מצליחה להבקיע החוצה. - "השמועות מדברות על 'מעבדות' שפעלו ברוסיה ושבהן ייצרו את הדרכונים הללו. מה נכון בשמועות הללו? הוא שומע, ולמעט חיוך איננו מקבלים כל מענה ישיר. "לך תזכור. חלפו מאז כבר איזה שלושים שנה"... כשהוא ניאות להרחיב סוף סוף, הוא אומר: "היו לנו שתי ברירות. או לעשות מה שצריך לעשות, או לאפשר לילדים להישאר שם ולמות ל''ע, שזה אומר בעצם לא לקיים את רצונו של הרבי. וכשזהו המצב, ברור שעושים מה ש'צריך לעשות'... מה שכן, יצרנו מציאות שגרמה לכך שגם השלטונות הרוסיים הבינו שיש לתת לצאת. הם רק לא העלו בדעתם – ולמען האמת גם אנו לא – שאחרי הקבוצה הזו תבוא עוד אחת, ואחריה עוד רבות..." אך הדרכונים היו רק בעיה אחת. בעיה אחרת היתה לאתר את הילדים עצמם. הם ערכו כינוסים במועדונים – 'בית המפלגה' בעגה הרוסית דאז – שבכל ישוב, לשם הגיעו ההורים והתחננו כי הילדים יועלו לארץ. לאמיתו של דבר לא היתה להם כל תוכנית מסודרת, לא איך להעלות את הילדים, לא היכן לשכן אותם. המוסדות שבכפר חב"ד יכלו לקלוט אולי כמה עשרות ילדים, וגם זאת לתקופה קצרה. אך בשלב זה גם אם לא היו תשובות – הם גם לא שאלו שאלות. אחת ידעו: הרבי אמר 'לקחת את הילדים על אחריותכם' וזאת יעשו. איך? כיצד? גם הם לא ידעו. מי שעזר להם במשימה היו תושבים מקומיים, יהודים שנרתמו לסייע והם עזרו להורים ועודדו אותם להסתמך על חסידי חב"ד. אך עד כמה היה המצב שברירי, זאת נלמד מעדות שנחשפה רק בשנה האחרונה, במכתב אקראי שפורסם בעיתון 'כפר חב"ד' וזאת כתגובה לכתבה שסיפרה על חתונה שנערכה לאחרונה שבה החתן וגם הכלה הם מילדי העולים במבצע. הכותב, חסיד חב"ד שאז היה ילד שעלה בקבוצה השניה, מספר כי לאחרונה שהה לצד משפחת אחותו שהם שלוחים בליון שבצרפת, ו"גיסו של הרב התעניין בי כששמע מהיכן הגעתי. כששמע שעליתי בקבוצה השניה, ראיתי שהוא נרגש". "הוא ביקש ממני פרטים וסיפר כי הוא היה מעורב בפעילות, וכי ישנו דבר שטורד אותו עד היום. לדבריו, בקבוצה הראשונה במסגרתה עלו הילדים לראשונה, כשמדובר במבצע שלא היתה לו כל היתכנות ריאלית, לא ניכרה מצידו של הרבי התעניינות יתר על המידה מעבר להנחיות שהגיעו. כך גם לגבי יתר הקבוצות. אך במהלך הימים שקדמו לצאתה של הקבוצה השניה בדווקא, הרבי לא הפסיק להתעניין וניכר היה שהוא מוטרד מאד. המזכירות שיגרה מברקים וניכר היה על הרבי שהוא חושש מאד. רק כאשר הקבוצה נחתה בארץ ניכר היה שנחה דעתו. 'וזה מה שאיני מבין', שאל האיש, 'מה היה בקבוצה הזו, הקבוצה השניה, שהרבי היה מוטרד ממנה כל כך?' "ניסיתי לשחזר במחשבותי, ונזכרתי: כאשר הקבוצה הראשונה התגבשה פעלו בעיר חסידי חב"ד, אך מי שעזר להם היה תושב מקומי, יהודי שנחשב דתי, והוא שכנע את ההורים שניתן לסמוך על החב"דניקים. הוא הגיע עם הקבוצה לכפר חב''ד, סקר את כל הקורה שם וחזר לברית המועצות, כשאף אחד לא הבין מה היו מטרותיו בביקור זה. אך כשהקבוצה השניה התגבשה והתקיימה אסיפה, שינה פתאום את עורו. הוא הגיע למפגש, הפעם בלי כיפה, והחל לדבר נגד חב"ד. 'לטובתכם' אמר להורים, 'אל תשלחו אותם לישראל. ישנו ארגון נוצרי בפינלנד שמציע קליטה בכנסיות. שלחו אותם לשם. יהיו להם חמש ארוחות ביום, לימודים, בגדים, טיפולים רפואיים חינם'. "המילים נפלו על אזניים כרויות ובמקום השתרר שקט מביך. קיומה של הקבוצה נראה לוט בערפל, אך אז עלה על הבמה שכני ששאל את האיש אם הוא יהודי מאמין. ההוא אמר שכן, ואז ענה לו: אם אתה מאמין, היכן הכיפה? החלה מהומה וצעקות, והאיש ברח, התברר אם כן שהוא שימש כסוכן של השלטונות במטרה להפיל את הפרויקט בעודו באיבו, דבר שמסביר את ההתעניינות המוגברת של הרבי בקבוצה זו, כשהוא רואה הכל ברוח קודשו. בסופו של דבר ההורים החליטו לשלוח את הילדים רק לחב''ד, וכך יצאה הקבוצה שבעקבותיה המשיכו להגיע הקבוצות האחרות". זה הוא סיפור אחד, על סוכן אחד שכביכול עזר לחב"ד אך בה בעת פעל נגד. וכמוהו הסתובבו שם תושבים רבים, שחלקם עזרו אך מרביתם שמו רגליים... "לאמיתו של דבר, למפרע התברר לנו שדווקא חלק מאותם אנשים שעזרו לנו בקבוצה הראשונה, היו שתולים מטעם השלטונות, והם אלו שניסו בהמשך לטרפד ולהפריע. כמו שלוחי פרעה שנשלחו עם בני ישראל במטרה לדווח על בני ישראל במדבר... ואכן, המשימה הסבוכה ביותר היתה למצוא אנשים נאמנים שנוכל לסמוך עליהם. אך כל אותה העת", מזכיר הרב אהרונוב, "גם מדינת ישראל לא מסייעת לנו במאומה. לא בכסף, לא בהכרה רשמית, גם לא במתן אישור". הפרויקט כולו נוהל בחשאיות וכמבצע צבאי לכל דבר. היה צורך להיזהר בכל מידע שנמסר בשיחות הטלפון שברור היה כי זכו לציתות באופן קבוע, כך גם בבית וברכב, כל מקום היה חשוב להאזנות. הם ידעו באופן ברור שאפילו הנהג האישי המסור והאחראי, שליווה אותם בימים אלו כשהוא גומע אלפי ק"מ, יכול להתגלות בסופו של דבר כ'שתול' מטעם השלטונות. אך חרף הקשיים והתקלות שצצו בכל יום, בכל שעה, והם איימו לסכל את המבצע כולו - כעבור חודש התגבשה הקבוצה הראשונה שכללה 196 ילדים. הילדים הובאו ברכבת מיוחדת שהושכרה לצורך כך לעיר מינסק, שם פעל שדה התעופה משם היו אמורים לצאת ללונדון. בקרון הראשון התנוססה תמונתו של הרבי, והמסע יצא לדרכו. וזו היתה רק ההתחלה. במשך שלושה ימים ישנו הילדים באולם הנוסעים של שדה התעופה, שהתנאים בו – למי שמכיר את שדות התעופה באוקראינה של רק לפני מספר שנים – היו רחוקים מלהיות נוחים. הילדים ישנו על הרצפה, אכלו סנדביצ'ים שגוייסו מאי שם, בשלב מסויים אף יצא הרב קוגן לחווה סמוכה שם שחט עגלים לצורך הילדים כך שיוכלו לאכול ארוחה מבושלת. הילדים המתינו בכיליון עיניים לטיסה, אך המטוס התעכב ולא נראה באופק. רק אחרי שלושה ימים, ביום י"א אב תש"ן, נחת במינסק מטוס ה'איליושין' הישן של חברת 'TAROM' הרומנית, והצעקות הגיעו לשמים... זה קורה לאחר שכבר הושכר מטוס של חברה אנגלית, 'בריטיש קאלינודיה', אך בשל פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה המטוס, דווקא הוא, מכל מטוסי החברה, נחת בכווית שנכבשה בידי סאדם חוסיין, והוא נשאר בכווית בלא יכולת להמריא... אך אם אין מטוס בריטי, הושג מטוס רומני. הילדים עלו על המטוס, מלווים בשלוחים ספורים, בנוסף לרופאה מקומית שהצטרפה לנסיעה. רק בשלב הזה גילה הרב אהרונוב שהוא כלל לא נערך ולא הצטייד בצוות של מדריכים שיטפל בילדים במשך הטיסה. "אבל ה' עזר. איך שעלו על המטוס הם קרסו מעייפות, נרדמו ולא התעוררו עד הנחיתה"... הנחיתה היתה בלונדון, אך כאן התעוררה בעיה נוספת: הטייסים שכבר היו על הרגליים שעות רבות, לא יכלו להמשיך משם לישראל מאחר והם חרגו משעות העירות המותרות. היה צורך לשלוח טייסים נוספים של 'טארום', אך התהליך אמור היה לקחת כמה שעות, שלא היו. מאחר והנחיתה בלונדון היתה ביום שישי בבוקר, היה צורך לצאת מיד לישראל בכדי לא להישאר בשבת בשדה התעופה בלונדון. לתמונה הוכנס השליח בלונדון, ר' פייביש וואגעל, שיחד עם ר' יונה פרוס פנו לאיל ההון היהודי הנודע רוברט מקסוול וביקשו את עזרתו. למקסוול, שבבעלותו היו כמה כלי תקשורת עולמיים, היו קשרים עם הממשל הקומוניסטי והוא נרתם במרץ למשימה. הוא שיגר את מטוסו הפרטי לבוקרשט, שם עלו עליו טייסים רומנים רעננים, וכאשר המטוס הגיע ממינסק ללונדון עלו עליו הטייסים שהגיעו מרומניה והם החליפו את הטייסים שנחתו זה עתה. אך מתברר שלפעמים אתה פותר בעיה, ומגלה שיצרת במו ידך בעיה אחרת: "היה ברור לנו שמקסוול, האיש והעיתונות שלא עשה צעד אחד בלי שילווה בסיקור מתוקשר, יחכה לנו בשדה התעופה יחד עם גדוד של צלמים. בעצם, זה היה המינימום שהיינו אמורים לגמול לו על עזרתו. אך היתה לנו בעיה" משחזר אהרונוב. "הרבי הורה שלא יהיה כל דיווח על הקבוצה עד שנגיע לשטח האוירי של ארץ ישראל". מה עושים? השליח החב"די בלונדון התבקש לחזור למקסוול, ולבקש ממנו שישאר בבית ולא יגיע לשדה. הוא סירב, ובצדק: לבקש ממקסוול לא להיפגש עם הילדים, אחרי שהוא עצמו דאג להבאת הטייסים עבורם, אין לך יריקה בפרצוף גדולה מזו... אך הרב אהרונוב לא נתן מנוח, יש הוראה מהרבי וממנה אין לחרוג ויהי מה. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מאהרונוב יצא השליח הלונדוני למשרדיו של מקסוול. לתמיהתו, אומר לו מקסוול: "אכן, חשבתי על כך שהפרסום עלול להזיק. כדאי שאפגש עם הילדים אבל לא עכשיו, רק אחרי שהם יגיעו לארץ". בהמשך יזכה מקסוול למכתב הוקרה מיוחד מהרבי זי"ע על עזרתו. "זה היה פלא אחד, בתוך הפלאות הרבות שראינו" הוא אומר, "שמקסוול יאמר שפרסום יכול להזיק? הוא היה הרי איש שסיקר כל תנועה שלו והפרסום היה חמצן עבורו, מה גם שזה בהחלט הגיע לו. אך זה היה עוד נס בשרשרת הניסים הבלתי פוסקת שנראתה לאורכו של כל המבצע הפלאי הזה, כשאנו חשנו שאיננו עושים מאומה אלא שיש מישהו אחר שעושה עבורינו הכל, ראינו בענינו איך אל מול כל מעצמות העולם הרבי מציב חזון, ולמרות שעל פי טבע אין לחזון זה היתכנות טיבעית, הרבי תובע מאיתנו לממש את החזון, ותביעה זו מעלה אותנו מעל הטבע ממש". כעבור מספר שעות נוחת המטוס בנתב"ג. בבניין הישן שמוכר לכולנו היום כ'טרמינל 1'. למרות השעה המאוחרת של ערב השבת נערכות במקום ריקודים ספונטניים. המוני חב"דניקים נוהרים לרחבה והילדים מתקבלים בחיבוקים, בלונים מופרחים לאוויר והילדים נישאים על כתפיים לקול צלילי תזמורת ושלטי 'ברוכים הבאים לישראל'. שעה לאחר מכן הם כבר ישובים בחדר האוכל של פנימיית 'בית רבקה', בוהים כלא מאמינים במתרחש ונהנים מארוחה חמה. "זה היה בערך ב4 אחה"צ" נזכר הרב אהרונוב המגולל את ההמשך המפעים. "שבת היתה אמורה להיכנס בערך ב7. בארה"ב היה אז 10 בבוקר, הרבי יצא לתפילה ואנו התקשרנו למזכירות הרבי להודיע שהמשימה בוצעה על הצד הטוב. הילדים הגיעו. בינתיים, אני צועד הביתה אחרי שבועות של היעדרות, מעכל פתאום את המציאות המוזרה: נחתו כאן עכשיו 196 ילדים שאין לי מושג מה לעשות עמם. אני אחראי להם, אך אני תוהה איך נסתדר עם הקליטה שלהם, קשיי השפה והמנטליות, מי יחנך אותם, מי ידאג לצרכים החינוכיים, הרפואיים, הרגשיים... עלינו מוטלת האחריות להביא את מיטב הרופאים והמומחים לבדוק אותם ולטפל בהם. רק באותם רגעים אני מתחיל להבין שהעלאת הילדים ארצה היתה רק ההתחלה. ההמשך לא קל יותר". ואז, ברבע לחמש, מגיעה תשובתו של הרבי. לאחר שהשליחות מולאה היינו מצפים שהיא תכלול תודות לעושים במעשה, 'ת"ח ת"ח' בעגה החבד"ית ('תשואות חן'), אך התשובה נשאה עמה מסר שונה: "הרב גרונר אומר לי: 'הרבי ביקש למסור לך שתכינו ותשלחו לו אלבום שיסכם את עליית הקבוצה, אך לא להדפיס את האלבום כעת אלא רק כאשר תגיע לכאן הקבוצה השניה, כך שגם הקבוצה השניה תיכלל באלבום'. אנשים אחרים היו מרגישים שהרגע נפלו להם השמיים על הראש... אבל חסידים זה רק 'נעשה ונשמע' ". את המילים אומר הרב אהרונוב כאשר הוא מציג לנו אכן את החוברת, שהופקה כמיטב המסורת החב"דית במהדורה אלבומית מעוצבת ומושקעת תחת הכותרת "חיים חדשים". היא מגוללת את סיפור עלייתם של הילדים בקבוצה הראשונה, וכן, היא כוללת גם סיקור מצולם של עליית הקבוצה השניה שנחתה חודשיים לאחר מכן, בט' מרחשוון, ואשר כללה 74 ילדים נוספים. - ולפני שהרבי דיבר על ה'קבוצה השניה', האם חשבתם שיהיה לכך המשך? - "מי חשב? לא ידעתי איך מעלים את הראשונים, חשבתי שאתקבל במרבד של פרחים על הצלחת עלייתם של 196 הילדים. לא היה לי צל צילו של מושג איך נטפל בהם, היכן יגדלו בכלל. שלחנו את הילדים לפנימיות, חלקם לבתי משפחות פרטיות, בלי שום תשתית ארגונית. ילדים שרק לפני כמה ימים נפרדו מהוריהם והם הועברו לארץ זרה דורשים צוות מתוגבר של חמישה מדריכים לכל חניך, ולנו כמעט ולא היו מדריכים. אך רק אז, שעתיים לפני שבת, התחלתי להפנים שהמבצע רק בתחילתו וכי הרבי מבקש שנעלה לכאן אלפי ילדים. אז פתאום התחלתי להבין את המשמעות". #"קחו את הילדה במזוודה" בחודשים הבאים ממשיכה המכונה לעבוד במלוא המרץ. בעוד הילדים העולים מתאקלמים, איכשהו, בכפר חב"ד כאשר המוסדות המקומיים מנסים להתמודד עם המשימה שנחתה עליהם ולטפל בילדים, מצד אחד אמורים לדאוג לחינוכם, לספק טיפולים רגשיים, אך בה בעת הם מגייסים רופאים – על חשבונם – שיטפלו במחלות שכבר אז מתחילות להתגלות, ממשיך הרב אהרונוב לטפל במילוי ההוראה של הרבי. הרבי הרי ביקש קבוצה שניה, ושלישית... "גם אחרי שהעלינו את הקבוצה הראשונה, השניה כבר היתה בלתי אפשרית" הוא מספר. "מחד, אתה מגיע למקומות שבהם אמא תופסת אותך בסירטוק והיא בוכה ומתחננת שתיקח את הילד ממנה ותעלה אותו ארצה. אין לה דרכון אין כלום, היא יודעת שיתכן ולא תראה אותו לעולם, אך אין לה אופציה אחרת. לפני אחת הטיסות, מגיעה אמא עם ילדה ואומרת לנו: תכניסו אותה למזוודה... אנו מבהירים שבהיעדר מסמכים - שלא הצלחנו מסיבות כאלה ואחרות להסדיר עבורה אז - אין לנו אפשרות להעלות, אך היא לא מוכנה לשמוע. אני זוכר עד היום את הבכיות של האם ואת יללות הבת לאחר שלא יכלנו לקחתה, והיא צורפה רק לקבוצה הבאה. אך באותם רגעים, גם לב של אבן היה נמס לקול בכיה". מאידך, הם נדרשו לנהל קרבות מול גורמים שונים, ממשלתיים ואפילו יהודים, שניסו להשפיע על ההורים שלא לשלוח את הילדים לישראל. בה בעת, מדינת ישראל לא די שלא מסייעת למבצע, היא כלל לא מכירה בו. בפגישה שמתקיימת במשרד הרווחה – אהרונוב מציג את הפרוטוקול – בה הם מבקשים מימון שיסייע לכסות את הטיפולים הרפואיים, מוצגת שורה של תנאים ודרישות: יש להעלות רק מספר מצומצם של 50 ילדים לשנה, ורק ילדים שהועלו באופן ליגיאלי לחלוטין, עם ויזות מוסדרות כנדרש, ואין זה הכל: העליה תותר לתקופה של שלושים יום בלבד, שאחריה ישובו לרוסיה... "הטענה שברוסיה לא פועלת כל שגרירות וכי אין אפשרות להסדיר ויזה, כלל לא מתקבלת. ישנם נהלים, ומהנהלים לא חורגים. זו התשובה שאנו מקבלים, ועוד בישראל"... אך הילדים מתקבצים, והם מגיעים לארץ כמלוקטי שיבולים. אחד מהם, חיים שמו ("הוא דווקא התגלה כבן עליה ממש", מתרגש אהרונוב לרגע, חושף כבדרך אגב שהוא זוכר כל אחד משלושת אלפי הילדים שהועלו ארצה. "הוא לא ידע מאומה על יהדותו, והיום הוא גר בשיכון חב"ד, בית חב"די אמיתי עם חמישה ילדים..."), סיפר לאחרונה איך הגיע לידיהם של השלוחים שקיבצו את הילדים. "גרנו בעיר גומיל, הסמוכה למקום התפוצצות הכור, אך לא ידענו מאומה על הפיצוץ ועל הסכנה. רק לאחר שנתיים שמעה אמא מדודתה שהתגוררה בלנינגראד, כי קלטה שדר של רדיו אמריקאי שבו סיפרו על הפיצוץ. אמא נבהלה ופנתה למנהל בית הספר. היא ביקשה ממנו אישור להעביר אותי לדודתי. המנהל סירב לספק את האישור הנדרש ואמר לה: אל תזרעי פאניקה מיותרת... אם תמשיכי, איים, תאבדי את עבודתך. "האיום הזה עבד על כל אזרח רוסי, אך אמא היתה נחושה. היא הביטה לצדדים ואז שאלה אותו בלחש: 'רגע, והיכן בנך שלך? גם הוא לא כאן. למה אותו שלחת מכאן?' האיש הנבוך שנתפס בקלקלתו אישר, לא לפני שהזהיר את אמא שלא תספר לנפש חיה את שאירע. כך נשלחתי לדודתי, והיא, שלא יכלה לטפל בי, העבירה אותי לשלוחים החב"דיים שהתגלו כמלאכים ממרום". ילד אחר, כיום חוקר פרטי במקצועו, סיפר כי "בגיל 10 אמרה לי אמא שאני יהודי. לפני כן לא ידעתי מאומה על יהדותי. היא שאלה אותי: יש לך אפשרות לצאת מכאן אולי לגרמניה, שם יטפלו בך גויים, או לישראל. אך אני, אמרה לי, מעדיפה לשלוח אותך ליהודים... חודש לאחר מכן היא נהרגה ל"ע בתאונה ואני נשארתי בודד בעולם, אם כי בישראל, במשפחתי החדשה". כך ילד ילד וסיפורו. "כל ילד" אומר אהרונוב, "היה מבצע בזכות עצמו. זה פרוייקט רצוף בפסיפס של אלפי סיפורים אנושיים, אפשר להדפיס ספרים לא מעטים על כך..." אחרי הקבוצה השניה כבר באה שלישית, אחריה רביעית. עם הזמן, נמצא שימוש גם למטוסים שחזרו ריקים, והם הועמסו במזון כשר שנשלח למשפחות היהודיות שהחלו שבות לכור מחצבתן, בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. מספר הילדים שעלו כבר עמד על כמה מאות, ואט אט החלה הפעילות להתמסד. הילדים שוכנו בפנימיות בכפר חב"ד, כאשר חלקם כבר הצטרפו להוריהם שעלו אחריהם. אחרים הועברו למוסדות אחרים. אגב, מי שחתם על כל ילד כאפוטרופוס רשמי, הן כלפי הממשל הרוסי והן בישראל, היה הרב אהרונוב. הוא מוכר עד היום כאפוטרופוס, אם כי מבחינתו זו רק חותמת רשמית המאשרת את מה שעליו באמת לעשות, במסגרת ההוראה 'קחו אחריות'... אך הוא מסייג: "אמנם לקחנו אחריות, אך חשנו כל העת שיש מישהו מעלינו שדואג לנו והוא 'מסדיר לנו את העניינים'. ידענו שאנו שלוחים של הרבי, כך שתקלה לא תהיה". הידיעה הזו עמדה לא פעם במבחן. קרה לא אחת שהם הגיעו לשדה התעופה עם קבוצת ילדים, והם גילו להוותם שפקיד הגבולות שיום קודם לכן סוכם – ולא בחינם כמובן – שהוא יוצב בביקורת הגבולות, לא עומד על משמרתו. "ידעתי דבר אחד. הוא יראה, יגלה מה קורה, ואני אמצא את עצמי מעביר את הלילה בכלא רוסי, אך לא חשבתי על עצמי. ידעתי שברגע הזה הכל עלול להיכשל וכי כל המבצע הזה יורד לטמיון"... בשל החשש מהסיטואציות הללו, שחזרו על עצמן מספר פעמים, הם נהגו להגיע בצמדים של שניים. ההסבר נאמר בטבעיות: "אם אני אשלח לכלא, שלפחות מישהו אחר ישאר עם הילדים"... ואכן, אירעו מספר מקרים שהם עוכבו, לפעמים במשך לילה שלם, כשאהרונוב מוצא את עצמו מטפל בקבוצה של חמישים ילדים, השרועים למרגלותיו בשדה תעופה נטוש, ילדים בני חמש או שמונה שרובם צורחים ומייללים. "עם הזמן למדתי הכל, איך להעסיק אותם, אפילו להגיש עזרה ראשונה. הכל תוך כדי". ובינתיים בארץ, הילדים מתאקלמים, אם כי הקשיים לא נעלמים. תושבי כפר חב"ד היו אלו שחיבקו את הילדים, הם אימצו אותם ובתיהם הפכו לבתים השניים של אותם ילדים. לכל ילד הוסדרה 'משפחה תומכת', וזאת לצד גיוס של צוותים נרחבים שכללו רופאים, פסיכולוגים ומטפלים רגשיים ואחרים. צוות שנבנה תוך מספר ימים ושבועות כאשר הוא מספק לילדים את המעטפת החינוכית-טיפולית הנדרשת לילדים. אך לא חסרו גם קשיים. בין היתר אנו מוצאים, תוך כדי עלעול בדפים, מכתב שהופנה בידי הרבי לתושבי הכפר. מתברר שחלק מהתושבים פנו לרבי והתרעמו על כך שישנם ילדים שאינם לבושים בצניעות והדבר עלול לפגוע בחינוכם של ילדי הכפר. לכך הגיעה תשובה סדורה מהרבי המבהיר ש"בכדי שהדבר יתקבל על פי טבע יש להקפיד על תלבושת קבועה, ואין לנגוע בזה". עם זאת, הרבי גם מייעץ כיצד יש ליישם את הצעד: יש לספק לאותן ילדות 'בגדים יפים', בלשונו, שהן יחבבו אותן וכך יסתגלו לבגדים צנועים מרצונן. "וזהו שעשינו", מספר אהרונוב. "לקחנו את הילדות לחנויות המובילות שם הן בחרו לעצמן גרדרובה מושלמת, אופנתית ועדכנית, אם כי צנועה". בנוסף, זכו הילדות לבובות יקרות, "קוקיע" ברוסית, שגרמו להן לאושר רב. הסעיף הזה לבדו היה כרוך בעלויות גבוהות, לצד מימון טיפולים רפואיים, שלא לדבר על העלויות החינוכיות הגבוהות. ואגב, באותה תקופה עסוק אהרונוב עם מבצע אחר, שרק בגינו הוא הגיע לרוסיה: מבצע הצלת הספרים עליו שקד במשך שנים. הפעילות בכל המישורים מתנהלת במקביל, כאילו מדובר בכמה ישויות נפרדות. "אך מה הקשר" הוא לא מבין את הפליאה. "מה שהרבי אומר – עושים". #דמעות במעבר הגבול בשנים הבאות, ממשיכות הקבוצות להגיע בתדירות הולכת וגוברת. מעל דפי 'המודיע' מופיעים הדיווחים הקבועים, אחת לחודש חודשיים: "קבוצה נוספת של ילדים עלתה מצ'רנוביל". אז גם מתחיל המבצע ליהנות מהכרה עולמית. האו"ם יוצא מגדרו והוא יוזם ארוע מיוחד לכבודו של הרבי מחב"ד ושלוחיו. המטרה המוצהרת: "להעמיק את המסר החינוכי של הערבות ההדדית האוניברסאלית להצלת אוכלוסיות בסכנה". בושינגטון חותם הנשיא, ביל קלינטון, על תעודת הוקרה לאנשי חב"ד. סופר השואה היהודי הנודע אלי ויזל מתייצב לעזרת החב"דניקים והוא קובע ש"אם בשואה העולם שתק מול שוועתם של הילדים הנרצחים, הפעם דווקא יהודים שומעים את הזעקה והם נרתמים לעזרה". במקביל, בכירי תעשיית הבידור העולמית ובראשם הבמאי סטיבן פילברג נרתמים לעזרה והם מעלים את המפעל על נס. הרב יוסי רייטשיק ז"ל, מי שמסר נפשו למען המבצע, גייס אז משאבים בכל העולם כשהוא מצליח לרתום אנשי עסקים ידועים לטובת הפרוייקט, ביניהם כאלו שהיו להם קשרים עם בכירים בבריה''מ לשעבר, כמו איל ההון האוסטרי מר מרטין שלאף שהתמסר והפעיל את כל הקשרים המסועפים שלו לטובת הצלחת המבצע. כך גם בתו של איל הון אמריקאי העונה לשם דונאלד טראמפ, הגב' איוונקה טראמפ, לצד שחקנים מפורסמים כמו ג'ון ווייט ועוד. במדינת ישראל, לעומת זאת, הדברים מתנהלים בעצלתיים. אמנם, ח"כים מכל סיעות הבית חותמים על מסמך מיוחד הקורא למדינת ישראל להכיר בפעילות הייחודית הנעשית למען הצלתם של ילדי צ'רנוביל, בהמשך אף תתבטא הכרה רשמית זו בבול מיוחד שיונפק בידי השירות הבולאי לאות הערכה, בעידודה של שרת התקשורת דאז הגב' לימור ליבנת ובהשתדלותו של הרב חיים יעקב לעבאוויטש, אך אז הפעילות לא די שהיא לא זוכה לתמיכה אלא שהעומדים מאחוריה אף מוגדרים כפורעי חוק. "המצב היה הזוי" מסכם אהרונוב, "מצד אחד, יהודים מכל העולם, ולא רק יהודים, יצאו מגדרם בהערכה וברצון לסייע. רק הטיפולים הרפואיים עלו הון, שלא לדבר על יתר הצרכים, בעוד ש'הדסה' ניהלה מחקר מיוחד שביקש למדוד את השפעת הקרינה על הילדים – אך המדינה דרשה מעמנו תשובות איך בדיוק הועלו ילדים מבלי שעברו את הפרוצדורה הרשמית 'לפי הספר'. וכך, בעוד שהבקשות לסיוע נזרקות ממשרד הקליטה למשרד הרווחה ומשם למשרד הבריאות, הולך ומתגבש לו דו"ח לא מזהיר בלשון המעטה במשרד מבקר המדינה". רק ב1995 חותמת שרת הרווחה, נמיר, על מסמך המכיר ב25 ילדים מתוך מאות שכבר עלו ואשר עלייתם אושרה. הרב אהרונוב כמובן חתום כאפוטרופוס הרשמי על אותם ילדים. אך גם הצעד הזה לא עובר בשקט. דו"ח של מבקר המדינה מותח ביקורת נוקבת על המשרד, ותמה כיצד זה אושרו הילדים למרות שהם הועלו באופן בלתי ליגיאלי. בדו"ח המשתרע על עשרה עמודים צפופים כותב המבקר בין השאר "משרד מבקר המדינה רואה בחומרה את התנהלות משרד הרווחה שאיפשר לפנימיה שבפיקוחו להחזיק ילדים כה צעירים בניגוד לתקנות אחזקת ילדים..." - ומה עשיתם עם הדו"ח הזה? - "הוא מעלה אבק... אך ברצינות, אינני מזלזל בדו''ח הזה, אבל תבין את גודל השעה, מדובר בפיקוח נפש של ילדים חסרי ישע. האם נפנה להם ולהוריהם עורף ונאמר שכל עוד לא תיקנו את התקנות לא נציל את הילדים היותר צעירים ונסיר מאיתנו את האחריות? סופר השואה המפורסם אלי ויזל אף שיבח אותנו שלא התפעלנו מהבירוקרטיה. הוא אף אמר מילים קשות: שההיסטוריה תשפוט את מי שעמד מנגד". הטיפול בילדים דרש מהרב אהרונוב, כמו גם מיתר העושים במלאכה, את כל זמנם ומירצם. בכל השנים הבאות הם ניתבו את האנרגיות ואת המאמצים בקידומם של הילדים, כאשר הם דואגים לכל צרכיהם. רבים מהקוראים זוכרים עדיין את טקסי בר המצווה המפוארים שנערכו בכותל המערבי בתדירות גבוהה לאותם ילדים, אך מעבר לכך זכה כל ילד לחגיגת בר מצווה, ליום הולדת, כשנעשה מאמץ רב לספק לכל ילד חוויות אישיות. "אני יכולה לציין כי מדובר במסגרת אשר לא חסכה לילדים וכן עשתה מאמץ גדול לתת את השירות הנדרש לכל צריכתם של הילדים", זו שורה אחת מתוך מכתב משתפך של הגב' אורד, מפקחת מחוזית לפנימיות במשרד הרווחה, שיצאה מכליה נוכח ההשקעה הרבה בילדים – השקעה שחרגה בהרבה מהתקנים הנדרשים. הילדים עצמם נקלטו במערכות, חלקם המשיכו לישיבות ולסמינרי חב"ד, אחרים, שהשתלבו פחות, המשיכו למוסדות ממלכתיים. רובם התאחדו עם הוריהם, היו גם בודדים שהוריהם העדיפו לעלות לגרמניה ואותם ילדים התאחדו בהמשך עם הוריהם בגרמניה. "דבר אחד ברור", קובע הרב אהרונוב, "אין ילד אחד מתוך שלושת אלפי הילדים שלא קיבל את מלוא הטיפול הרפואי שהיה זקוק לו, ואין ילד שאינו מודע למולדתו, ומקיים המסורת ברמה כזו או אחרת. לא פחות חשוב מכך, ב"ה דאגנו לכך שכל הילדים והילדות הינם בעלי מקצוע. אם אלו רופאים, מהנדסים, רוקחים ואחיות בבתי רפואה, עורכי דין, אנשי הייטק, בעלי עסקים ועוד ועוד". הרב אהרונוב נזכר במקרה מרגש אחד שאירע לפני כחמש שנים: "הייתי אז בקייב עם קבוצה של 25 ילדים, שעמדה לטוס לארץ בטיסת 'אל על'. עמדנו בשלב הבידוק של ה'ארזת לבד', ואני מושיט לאיש הביטחון של 'אל על' את חבילת הדרכונים. להפתעתי, הוא לוקח את החבילה ונעלם. "אני נשאר במקום כשליבי מחסיר פעימה. מי יודע מה מצאו הפעם... עוברות חמש דקות והאיש חוזר. פניו חיוורות כסיד ועיניו מלוחלחות. אני שואל אותו האם פגעתי בו, והוא עונה: חלילה. אך כשהייתי בגיל 10, החזקת אותי ביד בדיוק כפי שאתה מחזיק את הילד הזה עכשיו. אתה הוא זה שהעלית אותי לארץ, התאקלמתי ועכשיו אני עובד ב'אל על'. כשראיתי את הילדים הללו, הכל צף בי מחדש"... סיפור אחר אירע דווקא בגרמניה. "בערב פסח אשתקד נסעה תושבת כבר חב"ד לבתה, שהיא אחת משליחות חב"ד בגרמניה. רק אחרי הנחיתה גילתה ששכחה את התרופות בבית. היא פנתה עם בתה לבית המרקחת, אך שם, בהיעדר מרשם, סירבה הרוקחת לספק לה את התרופה. 'עם כל הרצון הטוב, אם אתן את התרופה – אאבד את הרישיון', אמרה. הן החלו לשוחח ביניהן וניסו לחשוב מי בכפר חב"ד יוכל לשלוח את המרשם בפקס', ואז מתערבת לפתע הרוקחת: אתן מכפר חב"ד? אם כך קחו את התרופה. התברר שגם היא עלתה לארץ במסגרת פרוייקט ''ילדי צ'רנוביל'', בהמשך ירדה לגרמניה אך לא שכחה לרגע מי הציל אותה". ואכן, כמו בעת יציאת מצרים, מדובר בהצלה של ממש, ולא רק בהיבט הרוחני. לפי דו"ח האו"ם שפורסם במלאות 20 שנה לאסון צ'רנוביל, כ-4,000 בני אדם המתגוררים באיזור הכור ימותו, רובם ילדים, כתוצאה ממחלות שונות. אגב, הדו"ח, המקיף 600 עמודים, פרי מחקר שנמשך כמה שנים על ידי "פורום צ'רנוביל", בו מיוצגים ארגון הבריאות העולמי, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ארגון המזון ו