הרב זלמן וישצקי, באזל שוייץ

כשאדם בוכה זה סימן שהוא מתרגש. אם הוא מתרגש, סימן שהדבר נוגע לו מאוד.

הרבי מליובאוויטש נגע בכתביו ובשיחותיו כמעט בכל דבר שהיה או ישנו בעולם, כמעט על כל נושא וכל תחום יש התייחסות מהרבי. אבל כשלפתע, בתוך דבריו קולו נשנק ודיבורו נעצר אני מרגיש שאני זוכה למומנטום של גילוי לב, כאילו משהו פנימי ואישי של הרבי נחשף בפני.

חסד עשו עמנו החסידים שהקליטו את שיחותיו ביום חול של הרבי במשך 40 שנה. אני אסיר תודה להם ולכל העוסקים במלאכה כל אימת שאני מפעיל את האייפוד ומקשיב לקולו של הרבי, שהוקלט בילדותי או גם לפני שנולדתי, שכן אינה דומה קריאה או לימוד בספר להקשבה להקלטה. ההקלטה היא שמאפשרת לי לשים לב ולשמוע את הטון והאינטונציה, את ביטוי הכאב או את השמחה וכאמור גם את רגעי ההתרגשות והבכי.

הקשבתי לפני כמה שנים להתוועדות בת כשעה ורבע שנאמרה בערב ראש השנה תשל"ז 1977. בין הדברים דיבר הרבי על כשרות האכילה ואז סיפר "סיפור מפליא ששמעתי רק אתמול, סיפור שמביא לידי ביטוי את מהותו של היהודי". הסיפור הוא על יהודי שגדל והתחנך בבית שומר תורה ומצוות, אבל החיים ברוסיה הסובייטית הובילו אותו לידי כך שהוא כבר לא יכול היה להקפיד על כשרות האכילה.

ב1977 הם כבר גרים באמריקה, אבל הוא מעולם לא נכנס לבית כנסת. פנה אליו בנו ושאל אותו: „הלא גדלת והתחנכת בבית יהודי שומר תורה ומצוות עד גיל בר מצוה ואף הרבה מעבר לכך, מדוע אם כן אין אתה נכנס לבית כנסת?“ ענה לו האבא, וכאן יש שתיקה ארוכה, ניכר שקולו של הרבי עצור, „כשנמצאים במעמד ומצב של עשרות שנים בהם הוא לא הצליח לשמור על כשרות“ שוב נשנק קולו של הרבי בבכי חנוק עד שהוא לא מסוגל להמשיך את המשפט, ואז בקול בכי שבור ממש המשיך הרבי ״כשאוכלים מה שנקרא היפך הכשרות קאן מען ניט אריינגיין אין שול – אין לו מסוגלות להיכנס לבית כנסת“.

להאזנה לקטע ההתוועדות: לחצו כאן

הרבי מליובאוויטש באמת חבק עולם, שליחיו היו כבר אז פזורים בכל קצבי תבל. ראשי מדינות, אלופי צבא, בכירי האקדמיה כמו גם גדולי התורה שיחרו לפתחו. אלפי חסידים יושבים בבית מדרשו שעה שהוא מדרבן אותם לצעוד קדימה ולהשיג עוד יעדים במטרה הגדולה של הכנת העולם לביאת המשיח. והנה בא סיפור תמים ואמיתי שכזה והוא, הרבי הגדול, מתרגש ונשנק מבכי שעה שהוא מספר על ליבו הטהור והכואב של יהודי שאינו מסוגל להיכנס לבית כנסת כי הוא מרגיש שאיננו ראוי לכך.

ביום שלישי הקרוב, יא בניסן, נציין 117 שנה להולדתו של הרבי. בעיני זהו יום שהוא מצפן, מצפן שבעזרתו נוכל לבחון מה מרגש אותנו באמת, מה נוגע לנו באמת וגם לבדוק אם במרחב הציני בו אנו חיים נשארה עוד פינה של תמימות וטוהר, ואם לא, ליצור אחת כזו.

בתמונה: געגוע