פרשת השבוע, פ' בהר, פותחת במצות השמיטה. כשם שהתורה מצווה אותנו לעבוד ששה ימים ולשבות ביום השביעי – כך מצווה התורה ביחס לעבודת האדמה, לקבוע שנת שבתון: שש שנים יהודי נדרש לחרוש, לזרוע ולקצור, אולם בשנה השביעית – שנת השמיטה – עליו לשבות מעבודת השדה ולהקדיש את הזמן לחיזוק התורה והרוחניות.
לא ניכנס במסגרת זו לכל הנושא החשוב של שנת השמיטה, אלא רק נתעכב בקצרה על 'בעיה' לכאורה הקיימת בניסוח ובסגנון של התורה בתחילת הפרשה.

התורה אומרת כך: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

כפי שאפשר להבחין, קיימת כאן נקודה מוקשית:

התורה עצמה אומרת, כי שנת השמיטה היא השנה השביעית. הווי אומר: כאשר באו לארץ התחילו לחרוש ולזרוע במשך שש שנים, ורק בסיומן – בשנה השביעית – קבעו את שנת השמיטה [כשם שיום השבת הוא היום השביעי, הבא לאחר כל ששת ימי השבוע ולא לפניהם];

ולפי זה, מה פשר לשון התורה האומרת: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם – ושבתה הארץ שבת לה'", כאילו הארץ תשבות מיד כאשר יבואו לארץ?! הרי ה"שבת לה'" צפויה להיות רק בשנה השביעית – ולא מיד עם הביאה לארץ מציינים את שנת השמיטה!

התורה צריכה היתה, איפוא, לומר: "כי תבואו אל הארץ, וזרעתם שש שנים, ובשנה השביעית שבת לה'" – ולא להתחיל מיד ולומר: "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה'", לשון מטעה, שיכולה להתפרש כאילו שנת השמיטה, ה"שבת לה'", באה עוד לפני ששת שנות העבודה!

ב.

על השאלה הזאת ישנם כמה וכמה תשובות, ונביא כאן אחת מהן:

בזה שהתורה פותחת ואומרת מיד "ושבתה הארץ שבת לה'", היא רומזת לנו שילד יהודי צריך להתחיל מיד עם ה'שבת', ורק לאחר מכן הוא עובר ל"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך".

הווי אומר: נכון שלפי התורה יהודי צריך להתפרנס ולעבוד על ידי עבודת השדה וכו', אבל כל זה כאשר יהודי מתבגר ונכנס לחיים. לפני כן, בתחילת חייו ממש, אז אין לו להתעסק עם שום דבר אחר של מלאכה – ועליו להתנהג באופן של "שבת לה'".

מה שהתורה אומרת אחר כך "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך .. ובשנה השביעית שבת שבתון", זה סדר שנאמר למבוגרים, אנשים שכבר נכנסו לחיים וקיבלו על עצמם את עול הפרנסה – להם אומרת התורה שיש לעבוד שש שנים ולנוח שנה אחת;

אולם עוד קודם לכן מתייחסת התורה למי שנמצא בגיל צעיר יותר, שעדיין לא הגיע לשלב זה של פרנסה והוא נמצא בתחילת חייו, והתורה מתחילה בו ואומרת אליו: "ושבתה הארץ שבת לה'" – אצלך הסדר אינו באופן של חלוקה לשש שנים ושנת שמיטה, אלא כל ימיך צריכים להיות "שבת לה'", מוקדשים לתורה ולערכי הרוח.

לאחר שילד יהודי לומד תורה כמה שנים באופן של "שבת לה'" – אז יש לו את הכח והחוסן הנפשי לצאת לעולם ולמשוך בעול הפרנסה לפי התורה.

בזה מתורצת, איפוא, השאלה למה התורה פותחת מיד בענין של "שבת לה'" – כי אכן, התחלת החיים צריכים להיות באופן של "שבת לה'", שביתה מוחלטת והתרכזות אך ורק בענינים של תורה ויראת שמים, ורק לאחר מכן מגיע הסדר הקבוע של שש שנות עבודה ושנה אחת שבתון.

ג.

רעיון זה מתקשר עם ל"ג בעומר שיהיה בשבוע הבעל"ט, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. זהו יום שמח בכל תפוצות ישראל, אבל בפרט נוהגים לשמוח עם הילדים.

אנו מוצאים במנהגי ישראל שייכות מיוחדת בין ילדים דוקא לבין יום שמחתו של רשב"י – ל"ג בעומר. כך ידוע המנהג שתינוקות מורים בקשת בל"ג בעומר; וב"היום יום" ל"ג בעומר מסופר אודות אדמו"ר האמצעי, שבל"ג בעומר היה מראה מופתים, בעיקר בנוגע לילדים. וגם בימינו, בכל מקום ומקום נעשים בל"ג בעומר כנסים ותהלוכות לילדים דוקא, המתכנסים ושמחים בשמחת רשב"י, וקוראים פסוקים מהתורה בכלל ומפנימיות התורה בפרט, תורתו של רשב"י.
מה הקשר המיוחד בין רשב"י לבין ילדים צעירים דוקא? במה זכו הילדים של"ג בעומר מוקדש בעיקר עבורם?
ההסבר הוא כך:

אחד הדברים המיוחדים שנאמרו על התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, הוא שהוא היה במדריגה של "תורתו אומנתו". הוא היה מוקדש כל כולו לתורה, מאוחד עם התורה, יותר גם מתנאים אחרים שעסקו גם הם בתורה בריבוי; עד כדי כך, שחז"ל אומרים שמרוב התאחדותו עם התורה היו זמנים בהם הוא היה פטור מן התפילה! –
מכיון שהוא כל כך הקפיד לא לעסוק בשום דבר מלבד התורה, לכן נתנו לו 'פטור' מיוחד אפילו מהתפילה.
ומכאן הקשר המיוחד בין רשב"י לבין ילדים, כי בעוד המבוגרים עסוקים בפרנסה וכו' ואין להם את האפשרות לעסוק בתורה כל היום כמו רשב"י, הרי שלילדים צעירים יש כן את האפשרות הזאת להתקרב למדריגה של רשב"י, אין להם דאגות הפרנסה והפרעות כך שהם יכולים להקדיש את עצמם ללימוד התורה – ולכן הם החוגגים ביתר שאת ביום שמחתו של רשב"י, ש"תורתו אומנתו".

ואכן, כמו שאמרנו לגבי הילדים שהם במדריגה של "שבת לה'", בהיותם מובדלים מעניני העולם ומעול הפרנסה, כך מצינו לגבי רבי שמעון בר יוחאי שהוא נקרא בשם 'שבת'. כך נאמר בזוהר (ח"ג קמד, ב – בתרגום חפשי):
"רבי יהודה היה קורא לרשב"י בשם 'שבת'. שכל ששת הימים מתברכים ממנה, שנאמר: 'שבת לה' קדש לה'', מה שבת לה' קודש – אף רבי שמעון שבת לה' קודש"!

ולכן שמחתו של רשב"י היא בעיקר עם הילדים, שאף הם בבחינת 'שבת לה''.

ד.
ועוד זאת בקשר של רשב"י עם הילדים:

השיא בהפצת פנימיות התורה בדורות האחרונים, מתבטא בכך שפנימיות התורה מגיעה גם לילדים קטנים. כך אומר רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר (ח"א קיח, א): "כד יהא קריב ליומי משיחא, אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא" [=כאשר יהיה קרוב לימי המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה].

וכך היה בעצם גם בדורו של רשב"י עצמו, שפנימיות התורה הגיעה גם לילדים קטנים. כך מסופר בזוהר (ח"א צב, ב) על רבי אבא, ששמע ילד שדרש בסודות התורה באופן נפלא, עד שקם רבי אבא, הניח ידיו על ראשו של הילד, בירכו ואמר: 'חשבתי שהחכמה אינה מצויה אלא באותם יחידי סגולה הראויים לה – כעת רואה אני כי אפילו ילדים בדורו של רבי שמעון זכו לחכמה עליונה. זכאי אתה רבי שמעון'!

ולכן נהוג בכל מקום לכנס את הילדים בכינוסים ותהלוכות, וללמוד עמהם דברי תורה מהנגלה ומהנסתר, כולל גם דברים מתורתו של רשב"י ומתורת החסידות שבאה להסביר את תורת רשב"י, ובזכות זה נזכה תיכף ומיד ממש לגילוי פנימיות התורה על ידי משיח צדקנו.


מעובד לפי לקו"ש חל"ז ע' 121 ובהערה 5.