חסיד אגדי עם לב צנוע ונשמה ענקית: הנכד כותב על סבו, הרה"ח וולוול קסלמן

לזכרו של סבא שהיה גם מורה שלי וחבר שלי
מאת הרב משה קסלמן

בדיוק לפני שלושים יום, בבוקר של יום ראשון ג' אדר ב', התעוררתי לשמע הידיעה שסבי ר' זאב וולף (ועלוול) קסלמן, החזיר את נשמתו לבוראה בגיל 91. סבא היה חולה וסבל תקופה מסוימת, כך שפטירתו לא באה בהפתעה. ועם זאת, מבחינתי לכתו של חסיד שכזה שהיה לסמל, היא סופו של עידן שלעולם לא נשוב לראות עוד כמוהו.

אני נכדו הבכור של סבי ותמיד הייתי גאה מאד בעובדה שהוא הסבא שלי. במה שקשור ל'יחוס', נולדתי 'עם כפית של כסף בפי, ותמיד הייתי מוקסם מהסיפורים על אבות אבותיי. אני נושא את ה'יחוס' שלי בגאווה וענווה. מודע היטב לעובדה שלא עשיתי דבר כדי להיות צאצא לאבות נעלים שכאלה.

כשהייתי בן 16 וחצי, הוריי שלחו אותי ללמוד בישיבת תומכי תמימים המפורסמת בכפר חב"ד, הנמצאת במרחק של פחות מ -300 מטר מבית סבי וסבתי. במשך שלוש שנים סעדתי על שולחנם בכל ליל שבת ולאט לאט, ובעדינות, התפתחה בינינו מערכת יחסים עמוקה. סבא, הזיידע היקר שלי, גרם לי להרגיש בנוח לדבר אתו גלויות ובחפשיות וחשתי שגם הוא מצדו נפתח אלי. לפעמים דברנו שעות. ועם הזמן התחלתי לחוש יותר כבן מאשר כנכד.

הכרתי את סבא מקרוב והיו לי הרבה הזדמנויות לראות אותו 'בפעולה' ולשים לב לגישה שלו בנושאים שונים ולדפוסי ההתנהגות שלו. ומה שלמדתי וקלטתי, הותיר אותי המום.

הנה שבעה דברים שלמדתי ממנו ואני מגדיר אותם כ"שבע תכונות של חסיד אגדי". כולנו יכולים ללמוד אותם מסבא ולמסור אותם לילדים שלנו. הבה נקווה שיום אחד הנכדים שלנו יגידו עלינו לפחות משהו מזה.


1. סבא שהקשיב

בכל פעם שדיברתי אליו, הסבא שלי הקשיב בסבלנות. הוא מעולם לא קטע אותי, מעולם לא ניסה לדבר גבוה ממני ומעולם לא הרים את קולו. הוא גם מעולם לא התווכח איתי ולא נזף בי על שום דבר.

באותם ימים לא הבנתי כמה סבלנות זה דורש. הוא היה חסיד ותיק, משפיע לרבים ומשפחתו שרדה את זוועות המשטר הסטליניסטי במסירות-נפש עצומה. אבל הוא תמיד ישב והקשיב לי עד הסוף ואז, ורק אז, היה מגיב.

והתגובות שלו היו מלאות חוכמה, עומק, ניסיון ובהירות. הוא דיבר מתוך לבו ומעולם לא התנשא. רק השתדל להעמיק את נקודת המבט שלי ולהרחיב את האופקים שלי. ועם הזמן, הוא הצליח.

סבא כיבד אותי בצורות שלא הבנתי ולא הייתי ראוי לכך. והוא עשה את זה כאילו מדובר בדבר הטבעי ביותר בעולם.



2. סבא שהתרחק מחומרנות

סבא היה האדם הכי לא חומרני שפגשתי אי פעם. באמת ובתמים לא היה אכפת לו מכל דבר גשמי. הוא הקפיד לשמור על בריאותו, אך עשה זאת בלי רעש ובלי תחושת סיפוק והנאה.

כראוי לחסיד, הוא אימץ את ההתנהגות הזו לעצמו בלבד. הוא מעולם לא שפט אחרים שכן רדפו אחרי חומרנות. אני עדיין שומע את קולו מעודד אותי לאכול מכל המאכלים המגוונים שהיו על שולחן השבת, ולא לוותר על שום דבר.

אני נזכר בליל שבת אחת שבו הסבתא לא היתה בבית וליד השולחן ישבו רק סבא ואני. למרות שזה גרם לי אי-נוחות רבה, סבא לא אפשר לי לסייע בהגשת הארוחה. אכלנו את מנת הדגים והתחלנו להתוועד. לאחר מכן סבא קם והלך למטבח. חשבתי לעצמי כי אם סבתא לא בבית, הפעם לא יהיה מרק עוף ולא מנה עיקרית. וזה היה בסדר גמור. לא הייתי הולך לישון רעב.

אבל כשסבא קם ליטול ידיים ל'מים אחרונים', נדהמתי לשמוע אותו קורא בקול-רעש לא אופייני "אוי געוואלד". הוא הביט בי מבוהל ואמר, "שכחתי את המרק והבשר". ומיד מיהר, כשהוא חבוש במגבעת ובקפוטה, והגיש לשולחן מרק-עוף ובשר. והוא ישב לידי, מוודא שאני אוכל הכל, לאחר ששכח כמעט שלושה רבעים מהסעודה.

לא הופתעתי כלל. למעשה, ההפתעה היתה שהוא נזכר. אילו לא הייתי שם, לגביו גם מנת הדגים היתה די והותר.

לעולם לא אשכח את סעודת ליל השבת ההיא.

3. סבא שמעולם לא בזבז זמן

סדר היום של סבא התחיל בטבילה במקוה בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, לימוד חסידות במשך שעות ותפילת שחרית. לאחר מכן הוא יוצא מכפר חב"ד ל'מבצעים'. סבי היה יוצא להניח תפילין ליהודים כמעט מידי ביומו, גם כשכבר היה בסוף שנות השמונים שלו. הוא נסע לבתי רפואה, בסיסים צבאיים, נמל התעופה ומי יודע היכן עוד. אין ספק שבמשך שנות חייו הוא הניח תפילין עם עשרות אלפי יהודים. ואולי יותר.

סבא היה חוזר לביתו בכפר חב"ד בשעות אחר הצהריים המאוחרות ופותח בסבב של לימוד הרמב"ם היומי. הוא למד את השיעור היומי של שלושה פרקים ליום עם שלושה אנשים לפחות, בזה אחר זה.


מימין: ר' וולוול קסלמן ע"ה

רבים מתושבי כפר חב"ד זוכרים אותו לומד את הרמב"ם יום יום בקיוסק 'גיטל' עם ר' מאיר פרידמן, הבעלים של המקום, בין לקוח ללקוח. במקביל הוא למד את הרמב"ם היומי גם עם ידידי המשפיע ר' מענדל פוטרפס ועם ראש הועד בכפר חב"ד ר' שלמה מיידנצ'יק.

לקראת סוף היום, הוא חזר לבית הכנסת 'בית מנחם ללימוד נוסף ותפילות מנחה וערבית. בלילה, הוא היה אומר 'קריאת שמע שעל המיטה' כחצי שעה ופורש למנוחה בשעה מוקדמת יחסית. ובשעה ארבע וחצי, היה קם ליום חדש.

כל חייו הוא חי כל יום ויום.

4. סבא שהיה עניו וצנוע

סבי מעולם לא דיבר על עצמו. הוא לא היה מספר סיפורים כדי להראות הישגים אישיים שלו. ואם נושא השיחה היה עליו, זה גרם לו לחוש אי-נוחות רבה.

אחד הדוברים בחגיגת הבר-מצוה שלי, היה מנהל בית הספר בו למדתי, הרב דוד חסדן. הוא שיתף את הנוכחים בסיפור אישי ודבריו נשארו איתי עד היום:

כשהרב חסדן היה בחור צעיר, הוא נסע מדרום אפריקה ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. בהיותו רחוק מהבית, הוא עשה שימוש רב בדואר הישראלי כדי לשמור על קשר עם משפחתו בדרום אפריקה. ובעוד המכתבים שלו להוריו והמכתבים של הוריו אליו באים הלוך ושוב, דוד פיתח קשר לבבי עם הדוור המקומי.

אחת לכמה שבועות, התלמידים היו מקבלים 'שבת חופשה'. באותה שבת, בשעת אחר-הצהרים, דוד חסדן הלך מהישיבה לבית הכנסת הסמוך. להפתעתו, קבוצה גדולה של חסידים מבוגרים ישבה סביב שולחן וכולם הקשיבו להרצאה ארוכה שהשמיע ... הדוור.

לאחר זמן מה, הסקרנות שלו התעוררה."מי הושיב את הדוור בראש השולחן? ולמה כולם כל-כך מקשיבים לו? אולי יש משבר בדואר?", הוא שאל.

ואז הוא גילה כי הדוור החביב הוא גם אחד המשפיעים המובילים של כפר חב"ד. בשבת הוא עורר השראה רוחנית, התרומם בעצמו והרים אתו את הקהל. ובמהלך השבוע, נשא תיק ובו מכתבים. ואכן, במשך שנים, סבא היה הדוור של כפר חב"ד. הוא נזקק להשלמת הכנסה ולא חשב שחלוקת מכתבים היא משהו שלמטה מכבודו. כי סבא היה איש צנוע ועניו.

אני מקווה שסבא יסלח לי על כך שכתבתי עליו את השורות הללו שכן הוא מאד לא אהב שעושים ממנו ענין. למעשה, הוא היה אלרגי לכל דבר שהיה בו איזה שהוא ניחוח של גאווה (כתבתי את הטיוטה הראשונה של המאמר במכשיר הטלפון שלי במהלך טיסה. עם הנחיתה הבחנתי שהמאמר נעלם. לא יכולתי שלא לתהות האם סבא שלח לי תזכורת מן השמים - בסגנון האופייני לו - לא להיסחף כשאני כותב עליו).

כשהרבי פתח במבצע 'עשה לך רב' והורה שכל אחד ימנה לעצמו משפיע אישי, רבים בחרו בסבי, ובכללם ר' מענדל פוטרפס המפורסם, שהיה בעצמו משפיע לאלפים. ר' מענדל בחר בסבא למשפיע הפרטי שלו ואיש-סודו. סבא מצדו לא סיפר על כך לאיש. ואילו ר' מענדל עצמו לא היה מגלה זאת, אף אחד לא היה יודע.


5. סבא 'קבלת-עול'ניק'

סבי עשה מה שהוא היה צריך לעשות. ללא התלבטויות, ללא תירוצים, ללא דיחוי וללא חיכוכים פנימיים.

פעם באתי לבית סבא וסבתא באחד מימי השבוע. חיפשתי את סבא והתברר שהוא לא בבית. ואז שאלתי את סבתי היכן סבא ומתי הוא אמור לחזור.

בתגובה סבתא צחקה וענתה לי בצורה הכי טובה שרק אפשר: 'הוא נמצא בכל מקום שהוא צריך להיות, והוא יחזור כשהוא יהיה צריך לחזור'.

סבא מעולם לא התלונן שמשהו קשה לו ואף פעם לא אמר שהוא רוצה לעשות משהו אחר. אם היה עליו ללכת למקום כלשהו, הוא הלך בלי להפנות מבט אחורה. כשבגר, אחד הביטויים החביבים עליו היה: 'נו, וואס דארף מען יעצט טאן'? (מה צריך לעשות עכשיו?)


6. סבא שמאמין

האמונה של סבא בקב"ה וברבי היתה מוחלטת. חד-משמעית. היא תמיד היתה ממוקדת והוא לא התבלבל.

כשלמדתי בישיבה בכפר חב"ד, זה היה חודשים ספורים אחרי ג' תמוז וכבר לא היה אפשר לראות הרבי בגשמיות. לרבים מחסידי חב"ד זו היתה תקופה של מהומה ומבוכה עד כאב.
הייתי מצטט בפניו דברים שנאמרו באותם ימים על-ידי הוגי דעות ופעילים מרכזיים בחב"ד, כשכולם חיפשו נואשות בהירות. ולפעמים גם אני חשתי תסכול ורציתי לשמוע את דעתו של סבא.
התשובה שלו לשאלות שלי היתה קבועה. הוא היה שואל אותי רק שאלה אחת 'מה אמר הרבי?'.

כך סבא הדריך אותי בסבלנות להתעלם מכל ולחזור אל המקור ואל האמת. הוא היה אומר שוב ושוב, כמעט מתחנן, 'תלמד את השיחות של הרבי ותמצא תשובות לכל השאלות שלך. הרבי כבר פירט הכול בצורה ברורה'.

לפעמים סבא אפילו היה עושה את העבודה במקומי. הוא היה מוציא את השיחה של הרבי ומראה לי את הדברים מבפנים. היינו קוראים את השיחות יחד ולפעמים, אם כי רק לרגעים, הייתי מתרומם לעולם שבו לא קיימת מבוכה.

יש אמרה: "למי שלא מאמין, אין תשובות. ולמי שכן מאמין, אין שאלות".


7. סבא חסיד

פסגת השאיפות של סבי בחיים היתה הקשר שלו עם הרבי. הרצון האמיתי שלו בחיים היה ללמוד את התורה של הרבי, לקיים את ההוראות שלו ולהיות רגע נוסף במחיצתו. סבא נסע לרבי לעתים קרובות ככל האפשר. לפחות פעם בשנה ולפעמים פעמיים. [גם אחרי ג' תמוז] סבא לא ויתר על תשרי עם הרבי יותר מ-25 שנה.

עכשיו סבי היקר הוא בגן עדן. אין לי ספק שהוא יושב בחברת חסידים אגדיים. הוא מאוחד עם אביו, עם אחיו התאום ועם כל חבריו היקרים שחיכו לו שנים רבות. חסידים כמו ר' מענדל פוטרפס, ר' אברהם פריז, ר' זושא וילימובסקי, ר' משה סלונים ואחרים.

הם בודאי קיבלו את פניו ב'שלום עליכם' חסידי, מזגו לו 'לחיים' והגישו לו כסא (או אולי ספסל עץ) ומכבדים את המשפיע השקט והצנוע לומר כמה מילים .

אני מתאר לעצמי את המבט שעל פניו ואפילו יודע בדיוק מה סבא יגיד. הוא יביט על כולם וישאל: 'נו, מה הרבי רוצה שנעשה עכשיו? מה אנחנו עושים כדי להביא את המשיח?'
וכשאני עוצם את עיני, אני גם שומע אותו אומר את זה.

אני אוהב אותך, זיידע יקר, ואני מתגעגע אליך.

הנכד הבכור שלך,
משה