מערכת COL
|
יום כ"ז אדר ב ה׳תשע״ט
03.04.2019
נאחז בתקווה: יונה באומל ז"ל בראיון לפני 15 שנה
ושבו בנים לגבולם: לאחר 37 שנה, עם ישראל התבשר היום (ד') כי גופתו של רב-סמל זכריה באומל הי"ד, שנעדר מאז קרב סולטן יעקב, אותרה, הובאה ארצה וזוהתה בארץ • אביו ר' יונה באומל, נפטר לפני 10 שנים לאחר צפייה של 27 שנה לשובו של בנו הנעדר • בשיחה ל'חיים יהודיים' בשיחת השבוע לפני 15 שנה, סיפר יונה באומל על המאמצים לאיתור בנו שנעדר • נאחז בתקווה
נאחז בתקווה: יונה באומל ז"ל מחזיק במחצית הדיסקית של בנו, זכריה באומל הי"ד. ברקע: המטוס שהביא את גופת החייל הנעדר ארצה (צילום: דו"צ)
הכתבה ב'שיחת השבוע' מובאת כאן כלשונה:
"ככה לא מנהלים משא-ומתן"
חיים יהודיים
כשלושה שבועות לאחר הבאת אלחנן טננבאום וגופות שלושת החיילים החטופים מלבנון, בתמורה לשחרורם של מאות מחבלים, מסכים יונה באומל, אביו של החייל הנעדר זכריה באומל, לדבר על העסקה ועל מידת מוסריותה.
באומל מודה ביושר כי הוא מתקשה לנחש מה הייתה דעתו על העסקה לו כללה גם את בנו. מכיוון שאין זה כך והוא יכול לבחון את העניין באובייקטיביות, סבור באומל כי העסקה שגויה. "אני שומע מנהיגים בישראל האומרים כי 'בשביל החיילים נשלם כל מחיר'. לכאורה הייתי צריך להיות הראשון לשמוח על דיבורים כאלה, אך לא. ראשית, לא נבון בעיניי להגביר את תאבונו של הצד שכנגד. שנית, זה גם לא-נכון ולא-מוסרי. אם בתמורה לשלושה חיילים משחררים מאות מחבלים, שרבים מהם חוזרים אחר-כך לפעילות טרור, הגורמת להרג של יותר משלושה יהודים, הרי יצא שכרנו בהפסדנו".
אחד כנגד אחד
באומל יוצא חוצץ גם נגד האופן הכושל, לדעתו, של ניהול המשא-ומתן: "אינני רוצה להתגאות, אבל כשאני ניהלתי משא-ומתן להשבת גופתו של חייל צה"ל ארצה, הדברים נראו אחרת". כוונתו למשא-ומתן שניהל, באורח לא-רשמי, לפני כשתים-עשרה שנים, להשבת גופת חייל צה"ל הדרוזי, סמיר עסאד. "ישבתי אז אחד מול קבוצה. התחילה דרישה לשחרור של מאות מחבלים. בסופו של המשא-ומתן שוחרר מחבל בודד בתמורה לקבלת הגופה. אחד כנגד אחד".
יונה ורעייתו מרים מתגוררים בירושלים. הם סמל להורים יהודים מסורים, המוכנים לעשות הכול למען בנם. יותר מעשרים ואחת שנים חלפו מאז הקרב המר בסולטן יעקוב, שבו נפל בנם בשבי הסורים, והשניים אינם מוכנים להרים ידיים. הם אינם מתייאשים ואינם מוותרים על-אף אלפי הפגישות, השיחות, הנסיעות, התקוות והאכזבות שחוו מאז.
נעלמו ואינם
העובדות היבשות והכואבות הן כי מיום נפילת הבן בשבי, בכ' בסיוון תשמ"ב, איש לא טען כי הוא ושני חבריו, יהודה כץ וצבי פלדמן, בחיים. שום גורם גם לא ניסה להשתמש בהם כב'קלפי מיקוח'. יונה ומרים מעולם לא קיבלו מבנם סימן חיים כלשהו.
ומנגד, מעולם גם לא הוצגה הוכחה כלשהי למותם של זכריה ושני חבריו. יונה ומרים מתעקשים להאמין כי בנם חי ולצפות לשובו. הם מתרוצצים בעולם, מפעילים קשרים בין-לאומיים, אוספים כל שביב מידע ואינם אומרים נואש.
תקווה חדשה
"זה קשה, זה עצוב", אומר יונה בקולו האיטי, הלאה-משהו. "איננו אנשים צעירים וכוחותינו הנפשיים אינם בלתי-מוגבלים; אבל אנחנו מוכרחים להוסיף לשאת את המשא הזה על גבנו. אם אנחנו לא נעשה זאת למען זכריה, מי יעשה זאת?".
בשבועות האחרונים מתנוצצת לה תקווה קטנה חדשה בקצה המנהרה האפלה של המסע למציאת הבן האובד. "ממש לאחרונה נפתח לפנינו ערוץ קשר חצי רשמי עם גורמים בסוריה", מגלה יונה. "לדבריהם, זכריה עדיין בחיים". הלוואי!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
