שאלה: האם מותר לקנות מוצרי חמץ שברור כי לא ייגמרו קודם הפסח, והכוונה היא להשאירם ולמוכרם בחמץ?

תשובה: מכירת החמץ לגוי החלה כהיתר של שעת הדחק, למי שהיה להם חמץ מרובה, ואם היו חייבים לבערו היה נגרם להם הפסד גדול ופגיעה בפרנסתם. חמץ שאינו בהגדרה זו לא היו מוכרים, מכיוון שחששו שמא המכירה לא תהיה כהוגן, ואולי לא מכרו בדעה שלמה, ואין זו אלא 'הערמה'.

מי שראו במכירה זו מעין 'הערמה' נהגו לבער 'חמץ בעין', ושלא למכור לגוי אלא תערובות חמץ, כלי חמץ, ו'חמץ נוקשה'. בעקבותיהם הולכים מי שנזהרים שלא לקנות מייד אחרי הפסח 'חמץ בעין' שנמכר לגוי על-ידי מפעלי המזון ובעלי החנויות, אלא ממתינים לייצור חדש, שנעשה אחרי החג.

ואולם במרוצת הדורות התירו לכולם למכור חמץ, ובכלל זה 'חמץ בעין', ובדורותינו נעשה הדבר אף בלי לחייב להוציא את החמץ פיזית מרשות המוכר.

במכירה הנעשית לפי שיטת אדמו"ר הזקן יש להעמיד 'ערב קבלן', שיהיה אחראי שהגוי (אם ייקח את החמץ לרשותו) ישלם את מלוא מחיר החמץ למוכר, שאז המכירה היא גמורה ואמיתית, ואין בה 'הערמה'. לכן אין שום חשש למכור גם 'חמץ בעין'. וגם אם נדמה למוכר שזו 'הערמה', הרי "דברים שבלב אינם דברים".

לכן אין מניעה לקנות מוצרי חמץ שברור כי לא ייאכלו קודם הפסח, וקנייתם היא במחשבה שמה שיישאר יימכר בחמץ, והדבר מותר גם לכתחילה.

מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תמח. הל' מכירת חמץ שלו (הנדפסות בסוף השו"ע שלו הל' פסח), וש"נ. לקוטי שיחות טז, עמ' 130. יח, עמ' 369. אוצר מנהגי חב"ד, חודש ניסן, עמ' פ. פסקי תשובות סי' תמח ס"ק י, וש"נ.