מאת הרב שמעון אייזנבאך

באחת מהתוועדויות הקודש דיבר הרבי על כך שצריך להתאבק בעפר רגלי החסידים ולהתחכך בהם והרבי התבטא שצריך להביט על פניהם של זקני החסידים. באותה התוועדות ישב אחד מנכדיו של ר' מענדל לצדו. בסיום ההתוועדות אמר ר' מענדל לנכדו: "קוק אף מיר!" [=הבט עלי!]

ר' מענדל היה חסיד גדול ובעל ביטול גדול אבל כשצריך למלאות את פקודת והוראת הרבי אין מקום לענווה שלא במקומה ובפרט כאשר הוא מחנך את נכדו כראוי.

(אודה למי שיאיר את עיניי על איזה התוועדות מדובר)

•

אחד האברכים התלבט לאחר נישואיו בין שלש הצעות ואפשרויות להסתדרות לעתיד א) הצעת עבודה בישיבה. ב) הצעת רבנות באחת מקהילות אנ"ש ג) יציאה לשליחות.

כחסיד שאל את הרבי במה לבחור והרבי השיבו "בהתייעצות עם ידידים מבינים". הלה פנה לר' מענדל ור' מענדל צירף אליו אדם נוסף ובסופה של התייעצות אמר לאותו אברך: הידידים שלך אינם מבינים והמבינים שלך אינם ידידים. עצתי לך היא שכיון שהנך מגזע רבנים עליך לבחור ברבנות אבל לא ברבנות בקהילת אנ"ש אלא רבנות במקום שליחות.

ור' מענדל הטעים את דבריו והוסיף: "בליובאוויטש כשהיו רוצים להפקיר אברך היו ממנים אותו לרב בקהילת אנ"ש. רבנים בקהילות אנ"ש הם קרבן ציבור..."

•

פעם ראה ר' מענדל בחור מסתובב ב-770 ומהרהר בפנים חמורות סבר. ר' מענדל שאל אותו: "וואס טראכסטו?" [=על מה אתה חושב] אותו בחור שמלמעלה לא חננו אותו במדות טובות ובנועם הליכות השיב לר' מענדל ביהירות: "את מה שאני חושב לא תבין לעולם!" ר' מענדל חייך והמשיך הלאה כאילו לא נשמעו הדברים כלל ולא עשו עליו שום רושם מרוב ענוותנותו.

•

הזכרתי כמה פעמים את הקשר הנפשי והפנימי שהיה לו לר' מענדל עם הניגון "זשעבינער הארץ".

פעם פגש ר' מענדל את הני תרי צנתרי דדהבא הרבנים הרב פיניע אלטהויז מחולון והרב יוסף קפלן מסתריה - בעודם צעירים ומלמדים בישיבת אחי תמימים ונסובה השיחה אודות השיר הנ"ל.

ר' מענדל ביאר להם את השיר ואמר שבזשעבין, היו משכילים גדולים שלא התעסקו ב'עבודה' כדבעי ועל כך היו שרים את השיר הזה שיש בו ד' בבות.

הבבא הראשונה מבטאת את מצוקתם של המשכילים מכך שאינם משקיעים את זמנם ואונם ב"עבודה" ובתפילה כראוי וכמתבקש.

הבבא השניה מרגיעה אותם ואומרת להם, אל תעצבו אל ליבכם שכן למרות הכל הנכם חסידים של הרבי

הבבא השלישית חוזרת שוב על ההתייסרות העמוקה שיש להם מחוסר ה'עבודה' וכי מה יש באמתלא זו שאנו חסידים כדי להרגיע את הנפש. הרי בסופו של דבר אין אנו רשאים להשתחרר מהתביעה ל'עבודה' הנוקבת עד לתהום ומזעזעת כל לב חסידי.

ורק לאחר שחשים בהזזה פנימית בצורך בהתעסקות בעבודה ומקבלים עליהם לעסוק בכך כנדרש או אז באה הבבא הרביעית עם צליל שמח ומעודד שהנה כי כן חסידים של הרבי אנחנו גם בזכות העבודה והיגיעה ולא בשל ההשכלה גרידא.*

זו הסיבה - אומר הרב קפלן - שר' מענדל היה בוכה בבבא השלישית וחוזר עליה שוב ושוב.

•

סיפר לי אחד השלוחים, חברי לספסל הלימודים כי המחזה של ר' מענדל מנגן את הזשעבינער הארץ, לא מש מעיניו עד היום הזה. "אין סעודת שבת אחת שלא אנגן אותו יחד עם בני ביתי" - מוסיף ואומר. כמו כן הוסיף שאת הימים הקשים ביותר שעבר בימי השליחות הצליח לשרוד בזכות הניגון הזה ובזכות הדמות שניגנה אותו.

•

פעם אמר ר' מענדל בהתוועדות לתמימים שמצד אחד יש איסור לשתות יותר מג' פעמים משקה שיש בהם רביעית אבל לאידך את הג' פעמים של אמירת לחיים חייבים לקיים ואין מנוס מכך.

הא מנין? שאל. והשיב שפעם כתב אחד החסידים לרבי שעבר על הגזירה ושתה יותר מג' פעמים והרבי ענה לו שהתיקון לכך הוא שישתה בהתוועדות הבאה רק שתי פעמים במקום שלש. ומכך הסיק ר' מענדל שאמירת לחיים ג' פעמים בעת ההתוועדות היא חובה כי לולא זאת היו 'מענישים' את השותה שלא ישתה כלל לפחות בהתוועדות הקרובה. ומכך שהפחיתו לו רק אמירה אחת ללמד על הכלל כולו יצא שללא ה'עונש' חייבים בג' פעמים.

•

אחד התמימים, שכיום הוא שליח חשוב מספר כי כשלמד בישיבה קטנה בלוד היה לו מענה מהרבי "כעצת המשפיע" וכשהציג את לפני הרב חיים אשכנזי ז"ל את שאלתו אמר לו שמקובל שכאשר הרבי כותב כעצת המשפיע בה'א הידיעה הכוונה לר' מענדל.

בפעם הבאה כשקיבל עוד מענה מהרבי "כעצת המשפיע" פנה מיד לר' מענדל ושטח לפניו את התחבטויותיו.

שש שנים לאחר שכבר עזב את הישיבה, כאשר כבר התגורר בעיר שליחותו קיבל מכתב מהרבי מימי הסליחות תש"נ ובסוף המכתב הרבי כותב לו:

נ.ב. ולתוכן מכתבו יעשה כעצת המשפיע הרממ"פ שי'.

•

בספר ר' מענדל (עמ' 182) מסופר על החסיד רבי אליעזר מדאקשיץ שהיה מלא בחלאים ובייסורים והרופאים אסרו עליו לאכול כמעט כל דבר מלבד פרוסת לחם וחצי כוס חלב ליום.

פעם פגש אותו ר' מענדל ושאל אותו לשלומו ור' אליעזר ענה לו: ב"ה "הלואי ברוחניות כמו בגשמיות" והסביר את דבריו.

כשם שבגשמיות אמנם מותר לי לאכול מעט מאוד, אבל אותו מעט שאני אוכל נעשה דם ובשר כבשרו ונותן לי כוח וחיות והלוואי שכך יהיה גם ברוחניות שמה שאני לומד ומתפלל ייכנסו בתוכי בפנימיות וייתנו לי כוח והתלהבות בעבודת השם. ע"כ תוכן הסיפור מתוך הספר.

אם זכרוני אינו מטעני הרי שר' מענדל בספרו זאת הדגיש כאן נקודה מעמיקה יותר. היינו שלא זו בלבד שהתפילה והלימוד ייכנסו בפנימיות אלא יתירה מזו שיהיה ברוחניות כמו בגשמיות, כלומר, כשם שבגשמיות מותר לי לאכול רק דבר מועט וממילא כל מה שאני אוכל הרי הוא כל כולו להחזקת גופי ואין אפי' טיפה וגרגיר אחד שאינם מנוצלים עד תומם למטרת בריאות הגוף, כך גם הלוואי שברוחניות כל טיפת אנרגיה רוחנית תחדור פנימה ולא רק חלקים ממנה, ללב ולנפש.