פרק ט"ו

כאשר הלך ר' מענדל אחר מטת בתו ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים מחרידה והותירה יתומים רבים, שמעו אותו ממלמל ואומר: "וואס האט דער "להשכילך בינה" אופגעטאן בא דיר?" [= מה פעל עליך ה"להשכילך בינה"?

פרק זה בתניא הפותח במילים "להשכילך בינה" מלמד כיצד על האדם לקבל ייסורים באהבה וחסידים היו משוחחים על ה"להשכילך בינה" בהזדמנויות שונות בהתוועדויות. לצערו של ר' מענדל הפך הפרק האמור להיות רלוונטי לאחר פטירת בתו והוא בחן את עצמו האם האם הוא הפנים את המסר.

*
אחד הקוראים הנכבדים שיגר אלי מעשה בר' מענדל ששמע מפי נכדו הרמ"מ גרונר מישיבת קרית גת שפעם התארח אצלו ר' מענדל וכשלמד שולחן ערוך נכנס ר' מענדל לחדר ושאל אותו מה הוא לומד. הרב גרונר ניסה להתחמק משום שסבר שר' מענדל בודאי מחפש לשוחח בלימוד תורת החסידות.

ר' מענדל המשיך לשאול אותו במה הוא עוסק כרגע. הרב גרונר ניסה לפטור אותו באומרו שהוא עוסק בבירור הלכה בשולחן ערוך, אך ר' מענדל המשיך לברר באיזה הלכה הוא עוסק וכשראה שאין לו ברירה התחיל לשתף את סבו בהלכה בה עסק. למרבה פליאתו החל ר' מענדל להפגין ידע נרחב בנושא המדובר וכשהרב גרונר מתפלא ושואל אותו הא מנלן? הוא עונה לו: "אצל חסידים היו דברים פשוטים ומובנים מאליהם. אחד מהם היה לדעת שולחן ערוך ישר והפוך ואף על פי כן לא עשו מזה ענין!".

*

בתחילת שנת הלימודים האחרונה התבקשו אישי ציבור באילת לכתוב עבור העיתון ידיעות אחרונות באילת "מכתב למורה הכי משמעותי שלך".

בין המתבקשים נכללתי גם אני וכתבתי להם מכתב על "המורה לחיים שלי" רבי מענדל פוטרפס. העורך שקיבל את מכתבי פסל אותו והתעקש שאכתוב זאת בלשון נוכח ולא בגוף שלישי. כל הסבריי שאני מרגיש מאוד שלא בנוח לכתוב למורי בלשון נוכח, דבר שאינו מקובל בין רבנים, לא הועילו ונאלצתי לצאת מגדרי. וכך נדפס בעיתון:

המורה לחיים שלי

"שלום עליך מורי ורבי הרב מנדל פוטרפס שלימדת אותי תורה בישיבת כפר חב"ד. כבודו היה המורה העשרים וחמש שלי בערך ועלית על כולם.

אני הייתי אז כבן 20 ואתה כבר בן שבעים. ישבת בכלא הסובייטי משום שעסקת בחינוך יהודי לתלמידים, דבר שהיה אסור ברוסיה לצד פעילות יהודית אחרת שגם היא היתה אסורה. והיית אסיר קרוב לעשר שנים ולמרות השהיה שם הצלחת להתרומם ולא לדעוך.

אישיותך היתה נפלאה עבורי, אדם עם פקחות נדירה, חוש הומור מפותח, ידע עצום ביהדות ובחסידות אך מעל כל אלה ידעת לכבוש את תלמידיך ולרתק אותנו לא רק בהקשבה ולעניין אותנו אלא להכנס ללבנו במבטך החודר והאוהב שאמר את הכל.

המורים שלי מאז ומתמיד היו מטיפים תוכחות מוסר לתלמידיהם ודורשים מהם רף גבוה בהליכותיהם ובאורח חייהם. התלמידים החשדנים בודקים בחיישניהם הבריאים האם המורה העומד למולם נאה דורש ונאה מקיים או שכל דבריו מהשפה ולחוץ. ואתה רבי מנדל היית האדם שידענו שלעולם לא יוציא מפיו דבר אם הוא עצמו איננו שלם עמו במעשיו שלו.

בשבילי היית 'איש אלוקים' ועד היום תמונתך מתנוססת במשרדי, ומבטך הניבט ממנה ממשיך לחנך אותי גם כיום".

*

באחת השנים הגיע ר' מענדל להתוועד בבית מנחם ביומו השני של שביעי של פסח, שכן כידוע ר' מענדל שמר על 'יומיים חג' כמנהגם של בני חו"ל וכמה מארץ ישראל.

באמצע ההתוועדות חש שלא בטוב ותקפו אותו כאבים עזים ברגליו, מהם היה סובל מפעם לפעם. ר' מענדל שב לביתו ונשכב במיטתו תוך שהוא מתפתל מכאבים וגונח מייסורים. אחד מבני ביתו ביקש להרגיעו ואמר לו שהוא יחפש במחסן של מוצרי החמץ שנמכרו לגוי את התרופות שלו. ר' מענדל צעק עליו והזהיר אותו שלא יגע בחמץ עד לאחר צאת היום. וכשניסו לשדל אותו ע"י שהסבירו לו שאין בזה כל איסור גם אם היו משתמשים בתרופות בפסח עצמו, ועל אחת כמה וכמה ביו"ט שני שהוא מדרבנן הוא לא הסכים לשמוע מכך כלל וגער בבן ביתו: "אל תהיה המן!" רק לאחר צאת הכוכבים הסכים ליטול את התרופה המרגיעה.

הזהירות מחמץ הייתה כה גדולה אצלו עד שהחמיר גם ביו"ט שני וגם בתרופות וגם כשסבל ייסורים.

וסיפור זה הוא הקדמה למה שייכתב להלן:

באחת השנים כשהיה ר' מענדל אצל הרבי באחרון של פסח ראה את ידידו החסיד הנודע ר' אשר ששונקין מתהלך בשבילי ההתוועדות של הרבי עם כוס ותחתית משלו כדי שלא יזקק להשתמש בכלים של אחרים גם אם הם חד פעמיים. ר' אשר ששונקין אמר לחיים בפסח רק בכוס שלו שהביא מביתו ולא משה מתחת ידו כל עת ההתוועדות.

כאשר ר' מענדל ראה אותו בכוסו. גער עליו וסנט בו, מה לך כי תביא כוס מביתך ולהדר בפסח. כאן בין חסידים תהיה כמו כולם. תשתה כמו שכולם שותים מכוסות החד פעמי.

כלומר, אם ברצונך להדר הידורים תעשה זאת בביתך באין רואה. ליד כולם אל תראה עצמך כמתנזר ומתבדל. ויתכן גם שכוונתו היתה שאצל הרבי בהתוועדות אין חשש לפוקה ולמכשול.

*

אם כבר הזכרנו את ר' אשר ששונקין וכיון דאתינן לימי הפורים נזכרתי שבתשמ"ז בעת ההתוועדות של פורים הגיע ר' אשר אל ההתוועדות כשהוא מבוסם עד דלא ידע היכן הוא. [כך היה נוהג כמעט כל שנה].

בין השיחות של הרבי ניגש לרבי וביקש לספר סיפור. וכך הווה: ר' אשר עמד וסיפר סיפור חסידי מבדח לפורים. כשסיים לספר נפל תשוש על רצפת הבימה ושכב שם. בינתיים הרבי התחיל את השיחה הבאה ולפתע נשמע קולו של ר' אשר מתחת לשולחן. הוא לא שם לב שהרבי כבר החל לדבר וכטוב ליבו ביין חשב שהוא באמצע הרצאתו.

הרבי הפנה את ראשו אל מתחת לשולחן ואמר לר' אשר: "כשדיברת, נתנו לך לדבר. עכשיו תאפשר אתה לדבר". באותו רגע נדם קולו ולמרות שקיים מצוות חייב איניש לבסומי כדבעי, שמר על עצמו וסכר את פיו עד סוף ההתוועדות.