בצלאל שיף

לא מזמן ברוסיה ציינו בחגיגיות רבה את הניצחון על נפוליון שהיה לפני 200 שנה. בכתבי עת מדעיים ובאינטרנט נכתבו הרבה מחקרים שונים בנושא מלחמת המולדת של שנת 1812 למניינם. חוקרי הארכיונים הגיעו למסמכים שמסיבות שונות לא פורסמו עד היום או שנחשבו כ'לא מעניינים' את הציבור הרחב.

לאחר שצבאות נפוליון פלשו לרוסיה והתחילה המלחמה, וכן בזמן הבריחה של צבאות הקואליציה מרוסיה, כל הקרבות התנהלו בשטחים שישבה בהם אוכלוסייה יהודית.

ליותר מחצי מיליון החיילים היה צריך לספק אוכל, שתיה, לכבס את בגדיהם, לתפור להם מדים, לספק שרותים לעורף – נפחים, נגרים, רופאים, חייטים וכד'. את האוכלוסיה המקומית הכריחו לעשות כל אלה תחת איומים. גם שדדו את האוכלוסיה, החרימו מספוא, בגדים חמים, עגלות. האוכלוסייה היהודית התנגדה. התושבים ברחו ליערות, סירבו לשמש כמורי דרך. יש עדויות על מכות, אלימות, רצח של יהודים. מעניין לקרוא כל זה במקורות הארכיוניים הרוסיים.


מפה המסמנת את כניסתו ויציאתו של צבא נפוליאון שבה נראה בבירור שהרדיפה אחר אדמו"ר הזקן הייתה בזמן הנסיגה של הצבא מרוסיה


אבל מניין ברוסיה אוכלוסיה יהודית? בתקופת האימפרטורית יקטרינה הרוסים השתלטו על פולין. יקטרינה הוסיפה לתארים שלה את תואר "מלכת פולין". אבל יחד עם מדינת פולין האימפריה קיבלה גם מאות אלפי אזרחים יהודיים. מי האנשים האלה וכיצד לשלוט בהם? הם לא היו צמיתים, נאסר עליהם לעבד אדמה. מה לעשות?

יקטרינה ציוותה על אחד מפקידיה המלומדים יותר לנסוע לאותם המחוזות שגרו בהם יהודים, לבדוק הכל ולהגיש דין וחשבון לארמון.


המודעה שפרסמו בעיירה שקלוב לכבוד הקיסר אלכסנדר על נצחונו במלחמה מול נפוליאון וצבאו



לכבוד תרומת היהודים בניצחון על נפוליון הוציא המלך מדליה מיוחדת - שלא כוללת צלב - על מנת שיוכלו לענוד אותה


כאן צריך להביא הסבר היסטורי קצר:
נושא נפרד זה סיפור הקשרים בין האדמו"ר הזקן ה'אלטר רבי' וגבריאל רומנוביץ' דרז'בין, משורר גדול ומדינאי, אחד מראשי הפקידות הגבוהה של האימפריה הרוסית דאז.

לאחר חלוקת פולין, מאות אלפי יהודים הפכו לנתינים של רוסיה. רבי שניאור זלמן הבין מיד שיש לעקוב בעירנות אחר כל הצעדים של הממשלה הרוסית שקשורים ליהודים, מכיוון שהוא צפה שינויים שיבואו בהכרח במדיניות הממשלתית. עוד בתקופת יקטרינה הוא מינה ועדה מיוחדת שכללה שנים עשר אנשים שהוא סמך עליהם, וציווה עליהם ליצור קשרים אישיים עם פקידים ושועים רוסיים.

אנחנו יודעים שמות של תשעה מחברי הוועדה: רב אברהם ינקל ורב גדליה זאב ממינסק, רב אברהם ורב ברוך יוסף מבוריסוב, רב זונדל יצחק ורב חיים משה משקלוב, רב דב בער משה מדיסנה, רב אליאס שמואל מרוגצ'וב, רב מרדכי מוויטבסק.

לכל האנשים האלה רבי שנאור זלמן נתן הוראה ליצור קשרים עיסקיים הדוקים ובמידת האפשר גם קשרים אישיים עם שלטונות מקומיים ואנשים בעלי השפעה. נוסף לכך הרבי סבר שעל יהודים להשתדל לשכור אחוזות שלמות, טחנות קמח, בתי מרזח, בריכות דגים, יערות, שדות חציר, וכד', כדי שבעלי האדמות המקומיים יהיו נזקקים לפעילות הכלכלית שלהם.

ההחלטות החשובות נתקבלו בפטרבורג, לכן הוועדה הייתה זקוקה לאיש משלה בעיר הבירה. היה זה צורף אחד בשם אברהם משה, ואלטר רבי כתב בשבילו תוכנית פעולה. לאחר פטירתו של אברהם משה, לנציגה של הוועדה בפרטבורג נהיה בנו שמואל, אדם חכם ובעל מרץ. פעילות הוועדה הייתה די מוצלחת. כך, ידוע בוודאות שרב זונדל יצחק יצר מגע עם רוזן פוטיומקין המקורב ליקטרינה ובעל השפעה בלתי מוגבלת. חברי הוועדה האחרים "גייסו" את הרוזן הפולני ליובומירסקי שאף הוא היה בעל השפעה גדולה (לאחר זמן הרבי התיישב בעיירה ליאדי שהייתה שייכת לרוזן).

באותה תקופה האיכרים הביילורוסיים סבלו סבל רב של עוני. אימפרטור פאבל שהחליף בכס המלכות את יקטרינה, הטיל את המשימה לבדוק מה הן הסיבות של הצרה ומה הן הדרכים כדי להתגבר עליה, על הסנטור דרז'בין שיחסו ליהודים לא היה ידידותי במיוחד.

מעניין שכילד גבריאל רומנוביץ' שהתגורר לא רחוק מדיסנה, הכיר היטב את אחד מחברי הוועדה, דב בער משה, ואף ביקר תכופות בביתו. לאחר זמן כאשר דב בער היה מגיע לפטרבורג, הוא לעתים קרובות היה מבקר אצל המשורר ומשכנע אותו לשנות את דעתו על יהודים. אך דרז'בין תמיד היה עונה: "אילו כולם היו כמוך...".

לרבי שנאור זלמן הודיעו על המשימה שהוטלה על דרז'בין. דב בער משה הגיע מפטרבורג לליוזנא והעביר לרבי את הידיעה הזאת. דב בער אף הוסיף שביקר אצל הסנטור, ולאחר שיחה איתו, הבין שאין לצפות לשום דבר טוב.

רבי שניאור זלמן ביקש מחברי הוועדה לברר את מסלול נסיעתו של דרז'בין: באילו ערים ועיירות הוא מתכנן לבקר. כאשר הוא ידע את זה, ביקש מחסידיו ליצור קשרים עם בעלי האחוזות המקומיים הפולנים. ההנחה הייתה שאלה יספרו לדרז'בין רק דברים טובים על יהודים.
משימות מיוחדות הטיל רב שניאור זלמן על שני סוחרים עשירים שהיו להם עסקים עם האצולה ועם הפקידים הגבוהים – רב שמריה זלמן מפולוצק שסחר בבדים יקרים ובבגדי נשים, ורב נתן משקלוב שסחר באבנים יקרות. הרבי ביקש שבנסיעותיהם העיסקיות הם תמיד יסעו אחר דרז'בין. כאשר הם ביקרו אצל האצולה המקומית שאיתם סחרו, הם אספו ידיעות על נסיעתו של הסנטור, ובכך מלאו אחר הציווי לעקוב אחרי דרז'בין ולברר האם הוא לוקח שוחד, מתנות יקרות וכך הלאה. לאחר מכן ניתן היה להשתמש במידע הזה.


השר גבריאל רומנוביץ' דרז'בין. הוציא דו"ח שלילי על מגורי יהודים ברוסיה ואדמו"ר הזקן עם הועדה מנע את הגעת הדו"ח למלכה

רבי שנאור זלמן עשה כל מה שביכולתו כדי שבעלי האחוזות המקומיים ידברו לפני הסנטור רק טובות על פעילותם הכלכלית של היהודים ועל התועלת שהם מביאים. אך כל מאמציו היו לשווא. דין וחשבון של דרז'בין כלל דברים מאד ביקורתיים כלפי כל שכבות החברה הביילורוסית. לפי דעתו, בעלי האחוזות "אינם דואגים למשקיהם, מנהלים את אחוזותיהם לא בעצמם אלא באמצעות חוכרים, ולחוכרים אלה אין כללים שיגבילו אותם מניצול האיכרים ומקלקול המשקים", האיכרים "עצלנים בעבודתם, לא זריזים, לא יודעים כל מלאכה ולא יעילים בחקלאות". אבל אולי הסיבה העיקרית, לדעת דרז'בין, של העוני בביילוריסיה הם החוכרים היהודיים המקומיים, שהם נוסף לכל גם משתמשים בחיטה לייצור וודקה, "יין הלחם", שאותה הם מוכרים בבתי מרזח ששייכים להם. וכך כתב הסנטור בדין וחשבון שלו: "מכיוון שהם (יהודים) בביילוריסיה רבים כל כך, ומספרם אין להשוות עם עובדי האדמה, קשה הדבר ביותר עבור הארץ הזאת. זאת אחת הסיבות העיקריות לחוסר בלחם וביתר דברי מאכל במחוזות האלה".

על מה שכתוב פחות או יותר בדין וחשבון של דרז'בין נודע לרבי שנאור זלמן מסוכניו בוויטבסק. יהודים הבינו שכבר לא ניתן לשנות את דעתו של הסנטור, וניסו לפגוע בו בעצמו. וכך, כאשר חזר דרז'בין לפטרבורג, גילה שנפתחה נגדו חקירה: יהודיה אחת מליוזנו (מקום שגר בו רבי שנאור זלמן) הגישה תלונה ובה טענה ש"בבית משרפות היין המקומי" דרז'בין כביכול "נתן לה מכות מוות במקל, שעקב כך היא, שהייתה מעוברת, הפילה את וולדה". דרז'בין הכחיש את הדברים בנחרצות: "שהיתי באותו בית משרפות היין כרבע שעה, ולא רק שלא הכיתי שום יהודיה, אלא אף לא ראיתי... שיושיבו אותי במבצר ואוכיח טיפשות ההאשמות הללו... איך יכולתם להאמין לתלונה אבסורדית ותלושה מהמציאות כזאת?" העניין נגמר בזה שהצדיקו את דרז'בין. אמנם, באותו זמן הוא איבד כבר את חינו בעיני פאבל, והלה אף לא הרשה שהסנטור יגיש לו בעצמו את מכתבו.

פעילות של רבי שנאור זלמן ושל הוועדה שלו נשמרו בסוד, אך לדרז'בין נודע כנראה מי הוא האוייב הראשי שלו בביילורוסיה והוא דיבר קשות על אלטר רבי ("היהודי זלמן") והאשים אותו בכל החטאים שבעולם: "נודע פה כמברר דין ומחלוקות, ואפילו בין יהודים שבאים מחוץ לארץ, יהודי אחד בשם זלמן בורוכוביץ' שגר בעיירה ליוזנה, שלעיני גיליתי את הנזק שנגרם על ידי שריפת היין (יי"ש) שיהודים עושים באמתלה של זכויות האצולה. איש זה, שראיתיו בעיני, מאמינים בו יותר מכולם חסידים ומחשיבים אותו לפטריארך שלהם. דברו בשבילם זה חוק.

החסידים האלה הנם חברי כת שלא מזמן הנהיגו מנהגים חדשים ושונים ממנהגים עתיקים. וכבר רואים די טוב את המחלוקת ביניהם. הראשונים מתלוננים על האחרונים, שהם מסיתים את ילדיהם, ובמיוחד את הסוחרים העשירים ביותר, לכת שלהם, לוקחים מהם זהב וכסף ומוסרים אותם לאותו..., כאשר לא ידוע מה הוא עושה איתם. רבים טוענים שדרכו הם כביכול שולחים מטבעות זהב וכסף לפלסטינה לצורכי צדקה שם, רצוי למקרה של ביאת המשיח שהם מחכים לו כל שעה, וזאת עבור בניית בית המקדש שלהם".

בעימות של הרבי עם אחד מגדולי הפקידים של האימפריה הרוסית הכוחות היו לא שווים. לדין וחשבון של דרז'בין היה תפקיד חשוב בקבלת חוקים מגבילים נגד יהודים. ולמרות זאת רבי שנאור זלמן עשה במצב זה כל מה שביכולתו כדי לבטל את הגזרה שאיימה על יהודים.