מערכת COL
|
יום כ"ז אדר א ה׳תשע״ט
04.03.2019
זה לא 'ברור' שהשמש זורחת / הרב משה אורנשטיין
כ"ז אדר: מושג בלקסיקון החב"די שנולד לפני 27 שנה. "לפני כ"ז אדר", "אחרי כ"ז אדר", "מאז כ"ז אדר", ועוד כיוצא באלה • מושג המעורר צמרמורת אצל כל אחד מאתנו. מסוג האירועים, שגם בחלוף 20 שנה, אתה זוכר בדיוק איפה היית כאשר שמעת את הידיעה הנוראה • מה עשית בדיוק באותו רגע, מה היו המחשבות שרדפו אותך • הרב משה אורנשטיין בטור מיוחד לרגל 27 שנה ליום שהפך למאורע • לטור המלא
כ"ז אדר. מושג בלקסיקון החב"די שנולד לפני 27 שנה. "לפני כ"ז אדר", "אחרי כ"ז אדר", "מאז כ"ז אדר", ועוד כיוצא באלה.
מושג המעורר צמרמורת אצל כל אחד מאתנו. מסוג האירועים, שגם בחלוף 20 שנה, אתה זוכר בדיוק איפה היית כאשר שמעת את הידיעה הנוראה. מה עשית בדיוק באותו רגע, מה היו המחשבות שרדפו אותך.
לכאורה
אין לנו ספק שהשמש ממשיכה לזרוח. ברור שהיא זורחת. אבל זו בדיוק הבעיה ש'ברור' שהיא זורחת.
קחו למשל את הביטוי 'לכאורה'. הכתב אומר: "מר אביגדור חשוד בפלילים, לכאורה". (אני מתכוון למלשן מימי אדמו"ר הזקן, כמובן..). פעמים רבות אין לכתב כל ספק בהרשעתו של מר אביגדור, הוא ראה את תיק החקירה והוא יודע. אך הוא בכל אופן מסייג את דבריו ומגן על עצמו מפני תביעת דיבה, באמצעות ביטוי זה. לכאורה.
ברור
אבל ניקח, לדוגמא, את הביטוי 'ברור'. שני אנשים מדברים בצהרי יום בהיר. ראובן מבהיר לחברו שמעון: 'ברור שהשמש זורחת'. משפט מוזר. מה ראובן מוסיף בתיבת 'ברור'. למה הוא חש צורך להוסיף את המילה 'ברור'. אין זה אלא שמשהו כאן לא כל כך ברור. כאשר השמש זורחת במלוא עוצמתה בצהרי יום רביעי, אין מקום כלל להתבטא כך ('ברור שהשמש זורחת'). אין מקום שם למילת 'ברור'. 'השמש זורחת'. נקודה.
ראובן נעזר בתיבת 'ברור' רק כאשר ישנו ענן, למשל, המסתיר את השמש. אז מגיע ראובן ומנחם את חברו: "אל דאגה, השמש זורחת. ברור שהיא זורחת". הוא אמנם לא משתמש במילה 'לכאורה'. הוא בטוח בדבריו. הוא גם לא בעמדת מתנצל חלילה. אין 'לכאורה', כי 'ברור'.
זוהי בדיוק הבעיה של 'כ"ז אדר'. בעיית ה'ברור'. לא, שלא תהיה טעות, אנחנו חסידים, וחסידים פקחים הם. אנחנו חדורים בהכרה, ועוד יותר, בהרגשה, שהשמש זורחת. אי אפשר לגוף בלי ראש. רבי לא שנא - חייא מנין. רבים מאתנו נהנים להסתובב ולהוכיח בלהט חסידי אופייני כי "ברור שהרבי אתנו". נכון. וודאי. ברור.
'ברור' שהשמש זורחת. זאת אומרת, ברור גם שישנו ענן. את הענן הזה יש להסיר בדחיפות. יש להבהיר את השמים.
לפזר עננים
השמים שלנו צריכים להתבהר. זה אפשרי. פעמים אתה נפגש עם חסידים, (כן, מתוכנו), שכותבים לרבי דו"ח חודשי. אם לאוהל הק', אם באגרות קודש. נהרא נהרא ופשטא. הם גם מקבלים תשובות והכוונות. אף פעם לא תתפוס אותם בלי ליקוטי שיחות בכיס. הם תמיד 'חיים' עם המאמר של הרבי שלמדו הבוקר לפני התפלה. התענוג שלהם זה לצפות בהתוועדות שלימה של הרבי. להישאב, ולשכוח את העשרים וכמה שנה שבינתיים. הם חולמים על הרבי, הם עסוקים במבצעים. בלקשר יהודים עם הרבי. הם מדברים על משיח בהתלהבות, בלי להתנצל. גם לא בליבם. הם מחכים וחיים בשביל 'הוא יגאלנו', וזאת לא יכולים לקחת מהם, לא הליצנים מסטרא דא, ולא הקיקיונים מסטרא דא..אצל החבר'ה האלה 'השמש זורחת'. זה לא 'ברור' להם.
ויקהל – פקודי
בפרשת ויקהל התוועדנו עם הרבי. חיינו בגן עדן. והנה הגיע פרשת פקודי. אימה וחשכה. אין סימן. השמים התקדרו.
לכל פרשה בתורה יש מניין פסוקים. כדי לסייע לנו לזכור את מניין הפסוקים, נתנו חכמינו סימנים. פעמים סימן אחד ופעמים שני סימנים. בפרשת ויקרא למשל נתנו לנו שני סימנים. בפרשתנו ישנם 111 פסוקים. בסיום הפרשה מופיע "דעואל" סימן. "ציוה" סימן. 'דעואל' ו'ציוה' הם כל אחד בגימטריא 111.
כך בכל פרשה ופרשה. לבד מפרשת פקודי. מפקודי נפקד הסימן. הסימן בא לסייע. עניין של גילוי. אבל לא בפקודי. מדהים. זה בדיוק מה שקרה לנו.
היה יהודי אחד שהעניין חרה לו היטב. הוא שאל את הרבי, בשם פרשת 'פקודי': למה נגרע. הרבי השיב לו (עפ"י לקו"ש ח"ו) כי בפרשת פקודי ישנם 92 פסוקים. גם למניין זה ניתן בוודאי סימן: "בלי כל" סימן. 'בלי' = 42. 'כל' = 50. סך הכל=92. הבחור ה'זעצער' שהבין שפרשה זו הינה בלי כל סימן, חס על צערן של ישראל, ובמקום להזכירם על העדר הגילוי בהגיעם לפרשת פקודי, העדיף שלא לציין זאת כלל. אבל וודאי וודאי שיש סימן. יש גם יש.
זה לא 'ברור' ?
רק שניתן להתבלבל. איפיונו של הבחור ה'זעצער' הוא חוסר היכולת שלו לפענח טקסטים. הוא לא לומד. ואז פתאום נעשה הכל 'ברור'. זה גם התיקון: ללמוד עניני גאולה ומשיח בשופי, תורת הרבי: ליקוטי שיחות, מאמרים, רשימות, ועוד וגם זה עיקר, להעמיק בדברי הרבי מהשנים האחרונות לעת עתה. זה המתכון הבטוח להסרת טיפשותו של ה'זעצער'. לגלות שהשמש זורחת, להקדים ברגע את הרגע בו גם ל'ברורים', יפסיק להיות ברור.
עשרים ושבע שנה לכ"ז אדר, נערוך כל אחד חשבון צדק עם עצמו. נאיר לעצמנו את השמים. אנחנו חייבים זאת לרבי. אנחנו חייבים זאת לעצמנו. זה לא 'ברור' ?
מושג המעורר צמרמורת אצל כל אחד מאתנו. מסוג האירועים, שגם בחלוף 20 שנה, אתה זוכר בדיוק איפה היית כאשר שמעת את הידיעה הנוראה. מה עשית בדיוק באותו רגע, מה היו המחשבות שרדפו אותך.
לכאורה
אין לנו ספק שהשמש ממשיכה לזרוח. ברור שהיא זורחת. אבל זו בדיוק הבעיה ש'ברור' שהיא זורחת.
קחו למשל את הביטוי 'לכאורה'. הכתב אומר: "מר אביגדור חשוד בפלילים, לכאורה". (אני מתכוון למלשן מימי אדמו"ר הזקן, כמובן..). פעמים רבות אין לכתב כל ספק בהרשעתו של מר אביגדור, הוא ראה את תיק החקירה והוא יודע. אך הוא בכל אופן מסייג את דבריו ומגן על עצמו מפני תביעת דיבה, באמצעות ביטוי זה. לכאורה.
ברור
אבל ניקח, לדוגמא, את הביטוי 'ברור'. שני אנשים מדברים בצהרי יום בהיר. ראובן מבהיר לחברו שמעון: 'ברור שהשמש זורחת'. משפט מוזר. מה ראובן מוסיף בתיבת 'ברור'. למה הוא חש צורך להוסיף את המילה 'ברור'. אין זה אלא שמשהו כאן לא כל כך ברור. כאשר השמש זורחת במלוא עוצמתה בצהרי יום רביעי, אין מקום כלל להתבטא כך ('ברור שהשמש זורחת'). אין מקום שם למילת 'ברור'. 'השמש זורחת'. נקודה.
ראובן נעזר בתיבת 'ברור' רק כאשר ישנו ענן, למשל, המסתיר את השמש. אז מגיע ראובן ומנחם את חברו: "אל דאגה, השמש זורחת. ברור שהיא זורחת". הוא אמנם לא משתמש במילה 'לכאורה'. הוא בטוח בדבריו. הוא גם לא בעמדת מתנצל חלילה. אין 'לכאורה', כי 'ברור'.
זוהי בדיוק הבעיה של 'כ"ז אדר'. בעיית ה'ברור'. לא, שלא תהיה טעות, אנחנו חסידים, וחסידים פקחים הם. אנחנו חדורים בהכרה, ועוד יותר, בהרגשה, שהשמש זורחת. אי אפשר לגוף בלי ראש. רבי לא שנא - חייא מנין. רבים מאתנו נהנים להסתובב ולהוכיח בלהט חסידי אופייני כי "ברור שהרבי אתנו". נכון. וודאי. ברור.
'ברור' שהשמש זורחת. זאת אומרת, ברור גם שישנו ענן. את הענן הזה יש להסיר בדחיפות. יש להבהיר את השמים.
לפזר עננים
השמים שלנו צריכים להתבהר. זה אפשרי. פעמים אתה נפגש עם חסידים, (כן, מתוכנו), שכותבים לרבי דו"ח חודשי. אם לאוהל הק', אם באגרות קודש. נהרא נהרא ופשטא. הם גם מקבלים תשובות והכוונות. אף פעם לא תתפוס אותם בלי ליקוטי שיחות בכיס. הם תמיד 'חיים' עם המאמר של הרבי שלמדו הבוקר לפני התפלה. התענוג שלהם זה לצפות בהתוועדות שלימה של הרבי. להישאב, ולשכוח את העשרים וכמה שנה שבינתיים. הם חולמים על הרבי, הם עסוקים במבצעים. בלקשר יהודים עם הרבי. הם מדברים על משיח בהתלהבות, בלי להתנצל. גם לא בליבם. הם מחכים וחיים בשביל 'הוא יגאלנו', וזאת לא יכולים לקחת מהם, לא הליצנים מסטרא דא, ולא הקיקיונים מסטרא דא..אצל החבר'ה האלה 'השמש זורחת'. זה לא 'ברור' להם.
ויקהל – פקודי
בפרשת ויקהל התוועדנו עם הרבי. חיינו בגן עדן. והנה הגיע פרשת פקודי. אימה וחשכה. אין סימן. השמים התקדרו.
לכל פרשה בתורה יש מניין פסוקים. כדי לסייע לנו לזכור את מניין הפסוקים, נתנו חכמינו סימנים. פעמים סימן אחד ופעמים שני סימנים. בפרשת ויקרא למשל נתנו לנו שני סימנים. בפרשתנו ישנם 111 פסוקים. בסיום הפרשה מופיע "דעואל" סימן. "ציוה" סימן. 'דעואל' ו'ציוה' הם כל אחד בגימטריא 111.
כך בכל פרשה ופרשה. לבד מפרשת פקודי. מפקודי נפקד הסימן. הסימן בא לסייע. עניין של גילוי. אבל לא בפקודי. מדהים. זה בדיוק מה שקרה לנו.
היה יהודי אחד שהעניין חרה לו היטב. הוא שאל את הרבי, בשם פרשת 'פקודי': למה נגרע. הרבי השיב לו (עפ"י לקו"ש ח"ו) כי בפרשת פקודי ישנם 92 פסוקים. גם למניין זה ניתן בוודאי סימן: "בלי כל" סימן. 'בלי' = 42. 'כל' = 50. סך הכל=92. הבחור ה'זעצער' שהבין שפרשה זו הינה בלי כל סימן, חס על צערן של ישראל, ובמקום להזכירם על העדר הגילוי בהגיעם לפרשת פקודי, העדיף שלא לציין זאת כלל. אבל וודאי וודאי שיש סימן. יש גם יש.
זה לא 'ברור' ?
רק שניתן להתבלבל. איפיונו של הבחור ה'זעצער' הוא חוסר היכולת שלו לפענח טקסטים. הוא לא לומד. ואז פתאום נעשה הכל 'ברור'. זה גם התיקון: ללמוד עניני גאולה ומשיח בשופי, תורת הרבי: ליקוטי שיחות, מאמרים, רשימות, ועוד וגם זה עיקר, להעמיק בדברי הרבי מהשנים האחרונות לעת עתה. זה המתכון הבטוח להסרת טיפשותו של ה'זעצער'. לגלות שהשמש זורחת, להקדים ברגע את הרגע בו גם ל'ברורים', יפסיק להיות ברור.
עשרים ושבע שנה לכ"ז אדר, נערוך כל אחד חשבון צדק עם עצמו. נאיר לעצמנו את השמים. אנחנו חייבים זאת לרבי. אנחנו חייבים זאת לעצמנו. זה לא 'ברור' ?
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
