מערכת COL | יום י"ד אדר א ה׳תשע״ט 19.02.2019

פורים קטן היום – זה הזמן לאתרג את עצמנו • זלמן וישצקי

תגיות: זלמן וישצקי
"זלמן, כשיעשו מדורה מעצים מיובשים ויאמרו לך בחר לך אחת מהשתיים, או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם או השלך עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות?" • המילים הנוראות הללו שאמר הרבי הריי״ץ בהתוועדות פורים תרפ"ז, עולים ועומדים לנגדי מאז שקראתי את תיאור ההתוועדות ההיא שכל כולה 'נורא ואיום, איום וקדוש' • הרב זלמן וישצקי, שליח חב"ד בבאזל, שווייץ • למאמר המלא
פורים קטן היום – זה הזמן לאתרג את עצמנו • זלמן וישצקי
כ"ק האדמו"ר הריי"ץ נ"ע


הרב זלמן וישצקי

"זלמן, כשיעשו מדורה מעצים מיובשים ויאמרו לך בחר לך אחת מהשתים, או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם או השלך עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות?"

המילים הנוראות הללו שאמר הרבי הריי״ץ בהתוועדות פורים תרפ"ז, עולים ועומדים לנגדי מאז שקראתי את תיאור ההתוועדות ההיא שכל כולה 'נורא ואיום, איום וקדוש'.

המלחמה של הרבי הריי"ץ על שמירת הגחלת ברוסיה שרק החלה להיות קומוניסטית הגיעה אז לשיא, חסידים החלו להילקח למאסר בזה אחר זה, רובם לא חזרו משם עד היום הזה.

הענין החל בפורים קטן תרפ״ז במוסקבה,
ערב קודם קיבל הרבי הודעה שאחד מבכירי החסידים, ר' אלחנן דוב מרוזוב שהיה מכונה בפי כל 'חונע מרוזוב' ובכתבי הרבי הוא מכונה 'האד"ם' על שום ראשי התיבות של שמו נעצר בלנינגרד ומי יודע מתי ישוב? הדבר השפיע מאוד על הרבי, הם ידעו בדיוק את מי לעצור כדי לזעזע את הרבי שנלחם בהם. בפורים קטן בהתוועדות בבית הכנסת במוסקבה הרבי דיבר ישיר, ברור ופתוח, לא פוליטקלי קורקט, לא כאילו ולא בערך, הוא אמר דברים ברורים כמעט כמו אלה עמם פתחתי שנאמרו חודש מאוחר יותר בפורים, נורא ואיום כאמור.

דומני שמאז, פורים קטן הוא יומה של מסירות הנפש. מאמרי חסידות שאמר הרבי בפורים קטן מבוססים הם על אותה התוועדות והמאמר 'וקבל היהודים' שנאמר בה. מאמרים שמבארים ומדייקים את המושג של מסירות נפש מראשו ועד רגלו. לרוב במאמרים לא מדובר על מצב כמו זה שעמדו בו במוסקבה תרפ"ז, לא תמיד הבחירה היא 'עקדה' כמו זו שהעמידו בה אנשי הייבסקציה (המחלקה היהודית של הנ ק וו ד) את אחיהם החסידים. המאמרים של הרבי מלמדים את הלומד פחות איך למות על מסירות נפש ויותר על איך לחיות בתנועה של מסירות נפש. כי זה לא קל, כשלוחצים אותך אל הקיר, אתה נכון למסור את נפשך, אבל כשהמבחר והבחירה בצד שאינו 'צד הקדושה' רכים ונעימים הם, קל יותר להיסחף וליפול. לזאת נדרשת לפעמים תנועה של עקשנות, של מסירות נפש.

במאמר 'וקבל היהודים' תשל"ח שמבוסס גם הוא על ההתוועדות והמאמר ההוא בתרפ"ז מביא הרבי דוגמא למסירות נפש הנדרשת, מאתרוג. הגמרא במסכת סוכה לומדת מהפסוק 'פרי עץ הדר' שהפרי המכוון הוא אתרוג, כשהמילה הדר מקבלת משמעות של מגורים. כלומר, שיש לקחת פרי שגר על ענפי האילן כל תקופות השנה: "ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא (הדר) דבר שדר באילנו משנה לשנה". הנה כך נכתב במאמר: ועל דרך הידוע במעלת האתרוג שדר באילנו משנה לשנה שסובל על עצמו כל שינויי האוירים מד' תקופות השנה ואינו מתפעל מזה כלל ודר באילנו [שחיותו ומקום דירתו הוא באילנו, בשרשו ומקורו], ולא זה בלבד שאינו מתפעל מהשינויים אלא עוד זאת שגדל מהשינויים.. הנה על דרך זה הוא בעבודת האדם, דבכל אופני שינויי הדרגות שבעבודה, כל השנה כולה, עבודתו היא בתכלית השלימות, שלא עולה מחשבת חוץ ח"ו."

הנה המילים שתפשו אותי: 'שחיותו ומקום דירתו הוא באילנו, בשרשו ומקורו'. יש מי שהחורף הקשה הקר והקפוא שובר אותו, ויש מי שהקיץ קשה עליו, החום בלתי נסבל. יש מי שדווקא האביב הנחמד והנעים גורר אותו ומרחיק אותו משרשו ומקורו, ויש אשר הסתיו הגשום הוא שגורם לו לוותר – מה עושים? מאתרגים! לומדים מהאתרוג, בשביל להיות זה שמברכים עליו ברכה, עלינו להיות אתרוג הדר באילנו משנה לשנה ואינו מתפעל מהשינויים והאתגרים שבאים עליו.

*

בלומדי את הדברים צץ ועלה במחשבתי הסיפור הנפלא על הרבי מבוטושטאן שכתב בכשרון רב ידידי ר' מיכאל אוישי Michael Oishie שליח הרבי בעיר קאלוגה שברוסיה, דומני שהרבי מבוטושטאן הוא סמל נפלא של אתרוג. הנה:

ילדה קטנה, כבת חמש, עומדת ליד חלון ביתה ומשקיפה לעבר הרחוב. לפתע לוכד את עיניה מראה מוזר: על המדרכה מתהלך אדם מבוגר, עטור זקן צחור, ולראשו כובע פרווה רחב ונמוך. הדמות החריגה מעוררת את סקרנותה. היא ממהרת לקרוא לאביה, מיכאי, וגוררת אותו לחלון שיביט אף הוא באיש המוזר. "אבא, מי האיש הזה, מאיזה עַם הוא?", היא שואלת אותו.
הימים שלהי שנות החמישים בבוקרשט, בירת רומניה, הנתונה לשלטון קומוניסטי חמור וקפדני. האב מקרב את פניו לעבר החלון, ועל פניו עולה הבעת תדהמה. במוחה הילדותי מבינה הילדה כי שאלתה מסעירה את נפשו של אביה. רגעים ארוכים היא תולה באביה מבט מצפה. הוא עצמו מוסיף לבהות בחלון בעיניים מצועפות, שוקל את תשובתו. הוא מנסה להשקיט את ההתרגשות המתחוללת בקרבו. כמה זמן לא ראה יהודי עטור זקן ארוך וחובש שטריימל מתהלך ברחובות בוקרשט...

כשניתק מן החלון הבחין בבתו המצפה לתשובתו. "מחר אסביר לך", מלמל לבסוף, דוחה את סקרנותה של בתו ביממה. בתוך ליבו תהה אם כבר הגיעה העת לחשוף את הילדה לעובדת היותה יהודיה. השלטון הקומוניסטי שולט ביד קשה במדינה ומכביד את עולו על היהודים. מוסדות יהודיים נסגרו, והרוח הקומוניסטית מנסה להכחיד כל סממן יהודי. אמנם בערים הקטנות ובכפרים המרוחקים הדיקטטורה רופפת קמעא, ואפשר לקיים חיים יהודיים בסיסיים, אך לא בבוקרשט. כאן בעלת הבית היא המשטרה החשאית – הסֵקוּרִיטָטֶה מטילת האימה, מקבילתו הרומנית של הקג"ב הרוסי. כמהנדס בעל מוניטין ידע מיכאי כי עליו להיזהר שבעתיים. אם ייחשד בחוסר אהדה למשטר, יאבד את פרנסתו, יירדף וימיט אסון על משפחתו.

למחרת מחליט מיכאי לעשות מעשה. הוא לוקח את שרה הקטנה לטיול ברחובות בוקרשט. הצעידה מובילה אל בית העלמין היהודי בעיר. השניים משוטטים בין המצבות העתיקות, עד שמיכאי עוצר סמוך לקבריהם של ברוך ושרה לורֶר. "כאן קבורים סבא וסבתא שלך", אומר מיכאי לבתו בקול שקט. הוא נושם עמוקות ולוחש: "הם היו יהודים... וגם האדם המוזר בעל הזקן, שראית אתמול, אף הוא יהודי. יהודי דתי. הכובע שעל ראשו הוא שטריימל, כובע פרווה מסורתי של החסידים. כן, שרה, גם את יהודיה, ועלייך לזכור זאת תמיד!". הילדה מהנהנת בהבנה, אף שאינה מצליחה לרדת לסוף דעתו של אביה. היא מבולבלת למדיי. מעולם לא אמר לה שהיא יהודיה, וכעת הוא מזהיר אותה שלא לשכוח זאת לעולם... מיכאי מוציא מכיסו שרשרת עם תליון מגן דוד ועונד אותה על צווארה. כעת, אל מול המצבות הדוממות, הוא מלמד אותה, בפעם הראשונה, לומר "שמע ישראל".

השנים חלפו. שרה גדלה, עלתה ארצה, ומעולם לא שכחה את הרגעים שבהם התוודעה ליהדותה, וכיצד אביה, מיכאל-בנימין הרשקוביץ', גילה לה שהיא בת לעם היהודי. היא זכרה גם את היהודי ששטריימל לראשו, צועד בגאון ברחובות בוקרשט ומתעלם בשוויון נפש מגוב האריות הקומוניסטי.

* *

שרה, היא אמא שלי. אני, מיכאל בנימין, קרוי על שם אביה. תמיד תהיתי מיהו אותו יהודי, אך אמא לא יכלה להשיב על כך. היא שיערה שזה היה תייר שנקלע לעיר, או יהודי ששהה בבוקרשט בדרכו לארץ ישראל. לפני כחמש שנים חלקתי את הסיפור עם חברי, ר' אברהם-מרדכי וינשטוק, וזה פרסמו בשבועון 'המבשר'. כשנה מאוחר יותר, לאחר שהתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בבית שמש, ניגש אל וינשטוק אברך צעיר. "זוכר אתה שפרסמת לפני כשנה סיפור על יהודי חובש שטריימל ברחובות בוקרספשט, וילדה שהביטה בו מן החלון?", שאל אותו. וינשטוק אישר. "נראֶה לי שהאיש הזה היה סבי", אמר האברך.

הוא סיפר כי סבו היה רבי מרדכי פרנקל, האדמו"ר מבוטושטאן. באותן שנים התגורר בבוקרשט, עד עלייתו ארצה בשנת תש"ך. בהיותו ברומניה בלט בעקשנותו להתהלך ברחובות ושטריימל לראשו. הכובע שהסגיר את מוצאו הביא עליו הצקות שונות. הוא נקנס, הוקנט ונרדף, אך לרגע לא חשב להסירו מראשו. כשביקשו מקורביו להניאו מכך, השיב: "מי יודע? אולי יראה אותי יהודי מן החלון ויזכר כי הוא יהודי?"
בוטושאנער רבי, ראו אותך! אוהו, ראו!


*

פורים קטן היום – זה הזמן לאתרג את עצמנו.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.