מאת הרב בנימין בלך

מדוע הגעתי לשם דווקא באותו הרגע? הרהרתי בכך אינספור פעמים מאז. זאת היתה נקודת מפנה בחיי, ובכל פעם שאני חוגג את חג הפורים, הרגע הזה חוזר אליי בצורה חיה.

לפני שנים רבות, זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידי הראשון כרב בארצות הברית, ניגש אלי אחד מבני הקהילה ובפיו בקשה. "יש פה בעיר זקנה", הוא סיפר, "שלא שייכת לקהילה שלך, אבל היא מוכרחה לדבר עם רב בדחיפות. קשה לה ללכת, והיא פשוט לא מסוגלת להגיע אליך. האם תהיה מוכן להקדיש את הזמן כדי לגשת לביתה ולעזור לה"?

"כמובן", עניתי. לקחתי ממנו את הכתובת, וחשבתי לגשת אליה בהזדמנות הראשונה. לא נעים לי להודות, אבל חובותי כרב חדש דרשו נתח גדול כל כך מזמני, שהבטחַתי לבקר אותה המתינה בסבלנות, כשאני שוב ושוב אומר לעצמי שבקרוב אמצא את הזמן ואקיים את הבטחתי. שבועיים חלפו, וערב אחד שמתי לב פתאום שעדיין לא נפגשתי עם האשה שביקשה לדבר עם רב בדחיפות.
היה זה חודש אדר, ובחוץ שרר קור צורב, אולם רגשות האשמה שלי דחקו בי, והחלטתי שאני לא מסוגל לדחות עוד את הביקור. "אבל איך תמצא את הכתובת בחושך"? שאלה אשתי. "קפוא בחוץ. אולי תחכה עם זה עד מחר"? עמוק בלבי ידעתי שאני חייב ללכת מיד.

|חיפשתי את הכתובת, ובסוף מצאתי את ביתה של האשה. ניגשתי אל הדלת והתכוננתי ללחוץ על הפעמון, כשהדלת נפתחה בפתאומיות. גבר צעיר עמד מולי, חבוש בכובע ולבוש מעיל. אין ספק שהוא היה בדרכו החוצה, ואני הפרעתי לו כשהופעתי מולו באופן בלתי צפוי. "כן", הוא אמר, "במה אני יכול לעזור לך"? "אני הרב בלך", הסברתי, "והגעתי לכאן אל גברת כהן".

הבחור התחיל לרעוד כולו, ואני לא הבנתי את התגובה המוזרה שלו. איך השם שלי והעובדה שהגעתי לכאן כדי לשוחח עם גברת כהן, יכולים לעורר כזאת תדהמה גלויה? המתנתי במבוכה, ולאחר כמה רגעים הצעיר אמר: "גברת כהן היא אמא שלי ואני אומר לה שאתה כאן". נכנסנו לבית, וזמן קצר אחר כך הצטרפה אלינו אמו בסלון.

היא אמרה לי שהיא מאוד שמחה שהגעתי, ושהיא פשוט חייבת לדבר איתי. מה שנראה לי מוזר, זה שהבן שלה, שבלי כל ספק התכונן לצאת מהבית ברגע שאני הגעתי, התיישב לידנו ובכלל לא נראה שהוא ממהר לעזוב.

אמו הופתעה שהוא נשאר בחדר, וניסתה לדחות את העלאת הנושא שמטריד אותה, עד שהוא יצא אולם ברור היה שהוא לא מתכוון ללכת. אמו התחילה להסביר לי מדוע היא ביקשה לשוחח אתי: "לא רציתי לדבר על זה ליד הבן שלי, אבל כנראה שככה זה צריך להיות. למעשה, הסיבה שבגללה אני צריכה לדבר עם רב, קשורה אליו. אתה מבין, אני מגיעה מבית יהודי דתי. ההורים שלי היו גאים במסורת.

בשלב זה, הבן שלה התחיל למרר בבכי ובקושי הצליח למצוא את קולו. "אני חייב להתוודות," הוא אמר. באותו לילה, היה ליל חג המולד, אך למרות שאני כמעט ולא שמתי לזה לב, מהר מאוד התברר שהדבר משמעותי מאוד לצעיר, שניסה לייצב את נשימתו כשהוא עדיין בוכה.
"כן כבוד הרב, אני יוצא עם אשה שאינה יהודיה, והעסק נהיה רציני באמת. כבר תקופה שהיא לוחצת עליי להתנצר, כדי שנוכל להתחתן. לבסוף הסכמתי.

הלילה הייתי אמור לבצע את התוכנית שלי. אמרתי לה שאלך אתה לטקס חג המולד, ושאחר כך ניפגש שנינו עם הכומר, כדי לארגן את מה שצריך לקראת המרת הדת. ידעתי שזאת תהיה מכת מחץ לאמא שלי, ושכפי הנראה אני כבר לא אהיה אורח רצוי בביתה. אולם החלטתי, והייתי מוכן לעשות את זה בכל מחיר. " כשיצאתי הערב, לא התכוננתי לעזוב רק את הבית, אלא לעזוב את משפחתי, את העבר שלי וכל קשר עם עַם ישראל. זאת הייתה אמורה להיות פרידתי מהיהדות, ואני פתחתי את הדלת כדי לצאת אל מסעי לחיים החדשים.

אולם אז הופתעתי לראות מישהו עומד בדרכי. לא היה לי מושג, הרב, מי אתה, אבל אז אתה הצגת את עצמך. הייתי המום. לא ראיתי רב מאז הבר מצווה שלי. ובדיוק ברגע בו התכוננתי להשליך מעליי את הדת שלי, נעמד מולי רב וחוסם את דרכי.
הבנתי שלא יתכן שזה סתם צירוף מקרים. חייב להיות בזה מסר. הבנתי שזאת הדרך של אלוקים לומר לי שאני לא אעז לעשות את מה שאני מתכנן".

רק אז הבנתי מדוע הוא הגיב בצורה מוזרה כל כך, כשהבחין בי לראשונה. ואז הציפה אותי מחשבה לא מוכרת לא הייתי יותר משליח ששיחק תפקיד במטרה אלוקית. לא אני בחרתי את הרגע, הרגע בחר אותי. הייתי יכול לגשת לפגוש את האם המוטרדת בכל רגע אחר, אבל איכשהו, אלוקים דאג שאני אגיע בדיוק ברגע שבו עצם הופעתי תיראה בעיני הצעיר כאות משמים - ניסים נסתרים.

בנה של גברת כהן הבין שאלוקים שלח לו מסר, ולכן הוא לא נטש את ביתו באותו הלילה. שוחחנו במשך מספר שעות ואחר כך חזרתי לביתי. רק למחרת התבררו לי התוצאות. הצעיר התקשר אליי וסיפר לי מה קרה אחר כך.

הכלה שלו התקשרה אליו ודרשה בכעס לדעת איפה הוא ולמה הוא לא הגיע לטקס חג המולד, כפי שהבטיח. היא צעקה עליו שהוא בייש אותה בפני הכומר שלה כשהיא נאלצה לבטל את הפגישה אתו. הצעיר ניסה להסביר שהופעתו הבלתי צפויה של רב ברגע שהוא התכוון לצאת, עוררה אותו לעצור ולבחון מחדש את הדברים.

הצעירה כעסה ולא הסכימה להירגע. היא אמרה לו שהכול נגמר ביניהם, וסיימה בהערות משפילות ביחס ליהדות וליהודים. "יש לי מזל", אמר לי הבחור, "שאלוקים התערב לפני שעשיתי טעות נוראית שהייתה הורסת לי את החיים".

הוא ניסה להודות לי, אבל לא יכולתי לקבל את הכרת התודה שלו. אחרי הכל, כך הבנתי, לא אני בחרתי את העיתוי המדויק של הביקור, שעזר לו לשנות את חייו. הייתי לא יותר מאביזר במה בדרמה קוסמית גדולה יותר, והתודות שייכות אך ורק למחבר השמימי שכתב את המחזה.

מאז אני ערני יותר להבחין בניסים הקטנים שמקיפים אותנו פעמים כה רבות בחיינו. הם אלה שאמורים לעורר אותנו לחשוב מדוע היינו במקום מסוים בדיוק ברגע מסוים. הם אלה שאמורים להזכיר לנו שיש מקרים שבהם אנחנו לא יותר משליחים בסיפור שמימי מתוזמן, שמבחינים בניסיו הנסתרים של הקב"ה.

*
עוד בכתבה: הרב בלך מתראיין ל'סיפור שלי' של JEM על שליחות עלומה שקיבל מהרבי -לקריאה>>>