לאורך כל שנותיה של המדינה מתנהל בה ויכוח נוקב בשאלת דמותה. המאבק הזה לובש צורה ופושט צורה, עובר מנושא לנושא ומפרשייה לפרשייה. אנו מוצאים את עצמנו דנים בפרטים, ולא תמיד מבחינים בכיוון הכללי. מרוב עצים לא רואים את היער.

האמת היא שביסוד כל הסוגיות והעימותים טמונה שאלה אחת, מהותית ומרכזית. היא הכוח המניע את חילוקי-הדעות במגוון נושאים, שלכאורה אין קשר ביניהם. אבל בהחלט יש קשר בין המאבק על השבת, על הכשרות, על 'מיהו יהודי', על נישואים וגירושים, על הצניעות, על החינוך, על תקציבי הישיבות ועל נסיגה מחלקי ארץ-ישראל. כל אלה הם פרטים בדיון העיקרי והמהותי – איזו מדינה תהיה כאן.

לרבע את העיגול

המתח הזה מוצא את ביטויו בשתי מילים שהוכנסו למגילת העצמאות: "(מדינה) יהודית ודמוקרטית". כאן היה ניסיון ליצור חיבור בין שתי תפיסות-עולם מנוגדות במהותן. דמוקרטיה אינה מבחינה בין לאומים ודתות. היא רואה לנגד עיניה מושג אחד בלבד – אזרחים. היישום המלא של 'מדינה דמוקרטית' הוא 'מדינת כל אזרחיה' ולא 'מדינה יהודית'.
כאן היה ניסיון לרבע את העיגול, אבל מיד פרץ המתח הפנימי בין שני הקטבים הללו, והוא מזין את העימות המתמשך ואת משיכת החבל בין שני הכוחות הללו. מצד אחד עומד הציבור שמנסה למשוך את המדינה לכיוון 'המדינה היהודית', ומן העבר השני מושכים אותה לעבר 'מדינת כל אזרחיה'.

אין כל פלא שאותם כוחות, החותרים לעבר 'מדינת כל אזרחיה', הם המובילים את התביעה לנסיגה מחלקי ארץ-ישראל במסווה ה'שלום'. לעיתים הם מתחפשים לדוברי הצד השני, ומופיעים כמי שדואגים להבטחת הרוב היהודי, אבל זו אחיזת-עיניים. הרוב היהודי מעניין אותם כשלג דאשתקד, והם יתמכו בכל מהלך שיטשטש את אופייה היהודי של המדינה.

על- כן ראוי לברך על מאמרו של מו"ל עיתון 'הארץ' (עיתון המוביל בעקיבות את המגמה הזאת), שחושף בגילוי-לב מפתיע את שאיפותיו. במאמרו הוא תוקף את התיקון לחוק האזרחות, המונע מערביי יש"ע לקבל אזרחות ישראלית על-ידי נישואים לערבים אזרחי ישראל. לדבריו, נישואים בין אזרחי ישראל לבני מדינות ערב השכנות, הם מגמה מבורכת. לא פחות!

כך הוא כותב שחור על-גבי עיתון: "מה יותר שלום בין העמים מאלפי סטודנטים מצרים, ירדנים, ופלסטינים באוניברסיטאות של ישראל, ומאלפי סטודנטים ישראלים באוניברסיטאות ערביות? ומה יותר שלום בין העמים ממה שעשוי לנבוע מכך: נישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות ומפלסטין?".

כדי שלא נטעה שאולי יש כאן פליטת קולמוס, הוא חוזר ומבהיר: "גם מאפשרות של משפחות מעורבות (בן/בת זוג יהודי עם בן/בת זוג ערבי) לא צריך להירתע, ושאולי יחיו במסגרות כאלה גם ישראלים בפלסטין, במצרים ובירדן ובכל ארץ שנעשה אתה שלום".


מול כוחות הניתוק

עצוב היה לקרוא אפילו את המתקפות על המאמר הזה. בעל טור ידוע תוקף את הרעיון בחריפות, אבל ראו את נימוקו. לדבריו, החזון הזה מניח "שאם רק תוותר ישראל על לאומיותה, תיעלם כל אפליה מן האזור", וש"מדינות ערב יוותרו בשמחה על אופיין הלאומי". מכיוון שאין זה כך, טוען הכותב, אין מנוס מקיומה של מדינת יהודית. אבל אילו היה הכותב מאמין שתיתכן אפשרות של ביטול הזהות הלאומית, היה מצטרף לרעיון הגאוני...

זה הקו המחבר את ההינתקות מארץ-ישראל עם ההינתקות מתורת-ישראל ואת ההינתקות מעם-ישראל. זה הזמן שבו כל החפץ בקיומה של מדינה יהודית יתייצב להגן עליה מפני כוחות הניתוק, וה' יעזרנו.