מאת ר' דוד זליקובסקי

הם חיו במוסקבה תחת עיניהם הבולשות של הקומוניסטים, ר' רפאל (פול'ע) כהן-קאהן עזר להקים ולהפעיל רשת חשאית של תלמודי תורה. בסוף 1930 גורלו היה זהה לרבים שהתנגדו לממשלה הסובייטית - כאביהם של ארבעה ילדים הוא נקרע ממשפחתו ונשלח למחנה עבודה בסיביר.

אשתו, רבקה קהאן, החלה לאבד את ראייתה, ביטוי פיזי של המתח והלחץ הנפשי שממנו סבלה. המשפחה אמרה לה להתייעץ עם רופא עיניים, אבל היא סירבה.

כל רופא שהיא הייתה הולכת אליו בוודאי היה שופט אותה כלא כשירה לטפל במשפחתה ולדווח עליה לשלטונות הסובייטים, שיימקמו את ילדיה בבתי יתומים, שם יקבלו שטיפת מוח של תעמולה קומוניסטית ו'חינוך מחדש'.

מסירותה לחינוך ילדיה עלתה לה ביוקר. ב -1935, כשבעלה השתחרר והמשפחה עלתה לארץ ישראל, היא היתה עיוורת כמעט.

"למרות שהיא הייתה עיוורת", אמרה נכדתה צירי לבנוני, "היא עדיין היתה בשליטה על הצרכים של כל המשפחה, היא תמיד ידעה את הזמן הנכון ואת המילה הטובה ביותר לומר למי שהיה במצוקה או שהיה זקוק לעצה".

היא נזכרה איך היתה סבתה יושבת בפינת המטבח, מקשיבה בתשומת לב לשיחות סביבה ומציעה את נקודת המבט שלה. "מעל לכל, היא ידעה איך להעביר לנו רעיון עמוק בחסידות, היא הסבירה כל פרט בבהירות כזו".

בארץ ישראל, המשפחה סבלה מעוני רב. ר' רפאל מצא עבודה בסלילת רחובות, כמו עולים רבים בימים ההם, בעוד אשתו וילדיו אופים לחם ומאפים בכדי למכרם בשוק. בסופו של דבר הם עברו לרמת גן, שם קיבל ר' רפאל עבודה באספקת חלב.

יום אחד, בתם גיטה הגיעה הביתה מבית הספר והודיעה כי הכיתה שלה יוצאת לטיול שעבורו כל תלמיד נדרש לשלם סכום קטן. אבל אפילו הוצאה כה קטנה היתה מעבר להישג ידה של המשפחה.
כדי להרגיע את אכזבתה, הציעו לה הוריה הצעה חלופית. "אנחנו לא יכולים לתת לך כסף, "אמרו לה. "במקום זאת, אם זה יעשה אותך מאושרת, נוכל לארח התוועדות חסידית בשבת."

גיטה הצעירה עדיין זכרה כיצד הציצה מבעד לסדקים בדלת כשאביה ערך התכנסויות חסידים חשאיות בברית-המועצות, והיא הסכימה בשמחה.

היא אהבה את השירה, את הסיפורים ואת האווירה בהתוועדויות. "זה הרגיע אותי מיד, והייתי בסדר גם בלי לצאת לטיול", היא נזכרה אחר כך.