בברה"מ זה נקרא 'כלכלה מתוכננת'. הייתה מתקיימת ועידת המפלגה הקומוניסטית ובה כל רפובליקה הייתה חייבת להגיש דין וחשבון על העבודה שנעשתה ולקחת על עצמה התחייבויות חדשות בכל ענפי המשק. אלו היו "תוכניות חומש".

למדו את השיטה ממצרים

ברפובליקות רבות הענף העיקרי הייתה חקלאות. ובענף הזה הכל היה צולע, כלומר לא עמדו ביעדי התוכנית. ואז הוחלט ע"י הממשלה לגייס את כל אזרחי ברה"מ לעזרת הכפריים. זה אומר שגייסו את כל אוכלוסיית הערים לעזרה בקציר.

כמו שהסביר ר' יצחק זילבר, הקומוניסטים למדו את השיטה הזאת ממצרים. בספר שמות שאנחנו עכשיו לומדים, פרעה קרא לכל תושבי מצרים מכל השכבות לצאת לאתרי בניה. לאמיתו של דבר, עם הזמן מלבד התושבים והעבדים בבניה לא נשאר איש (פרעה בעצמו ופקידיו היו חייבים לנהל את המדינה...) וכמו שכתוב בתורה, תנאי העבודה נהיו קשים יותר.

בברה"מ הכריחו את האוכלוסייה לנסוע לאיסוף תירס, תפוחי אדמה, סלק, כרוב, גזר וכדומה. עבודת כפיה בשדות הכותנה זו הייתה מסורת, עוד מימי ברה"מ, והיא הייתה נפוצה מאד באוזבקיסטן. אצלנו באסיה המרכזית היו מגייסים את כולם לאיסוף הכותנה, במיוחד באוזבקיסטן.

בחודש שאספו את הכותנה זה היה נורא. ברדיו, בעיתונים, ברחובות היו שלטים ענקיים: "לאסוף את הכותנה!". יצאה ההוראה, וגייסו את כוח האדם, ברובו עובדי מדינה, לאיסוף הכותנה: במקרה והם יסרבו, יותר קל להעניש אותם ולהכריח אותם לצאת לשדה, שאם לא יעשו כן, יאבדו את מקום העבודה וייקראו לבוא לפרקליטות.


עבודת כפייה בשדות הכותנה. עומדים: קימיאגרוב נח חודדיטוב, גרשון בער שיף , זרובבל ניאזוב, ותושב אוזבקי

היו סוגרים את בתי החרושת ומוסדות הלימוד. הרחובות היו מתרוקנים. היו תופסים אנשים בשווקים, ברחובות, עברו מבית לבית והוציאו את עקרות הבית לעבודות. כל כלי הרכב היו מגוייסים. איסוף "הזהב הלבן" באופן ידני זה היה גהינום אמיתי, במיוחד לאנשים שלא היה להם כל קשר לענף המשק הזה ולא היה להם כל נסיון בעבודה הזאת, וכן לאלה שלא היו מסוגלים לבצע עבודה זאת באופן פיזי.

'גן עדן' סובייטי

לכן עבודות כפיה של סידור המרחב הציבורי, פינוי זבל, השתתפות באירועים "חגיגיים" שונים, יכלו להחשב כגן עדן. לבתי ספר היו מביאים כותנה שנאספה, פיזרו אותה בין הכיתות, והילדים היו פותחים בידיים את פקעות הכותנה (שעדיין אפילו לא נפתחו) ובאצבעותיהם היו שולפים את הכותנה.

אנחנו היהודים, כמו כולם, היינו יוצאים, תחת פיקוח של המנהלים, לאיסוף הכותנה. אבל לנו הייתה בעיה עם כשרות, עם תפילות, והכי קשה שתקופת האיסוף חפפה את תקופת חגי תשרי. בכל סתיו הצרה הזאת הייתה אופפת את טשקנט היהודית. איסוף הכותנה. בכל שנה סטודנטים, פועלים היו "לפי רצונם החופשי" נשלחים לאיסוף הכותנה. היו שנים שבהן שלחו אף את עקרות הבית ותלמידי בתי הספר. והכי קשה שזה קרה בתקופת חגי סתיו.

ההנהלה שלנו עשתה כל מה שביכולתה כדי להפטר מהצרה הזאת. היו מקרים שלקחו אנשים פיקטיביים ושלחו אותם במקום העובדים. אני זוכר שנה ששום דבר לא עזר. צריך היה לנסוע. ואז הוחלט שיסעו אני ולוזיק גורליק.



הסבר לתמונה:  העמידו מגדל תצפית באמצע שדה הכותנה שם עמד הנצ'לניק (מנהל) והשגיח. מתחת למגדל הייתה משקולת, חובה  לאסוף 30 ק"ג לכל הפחות. גרשון בער שיף עמד ליד המשקל וכשהיה חסר במשקל היה מוסיף אבנים...

לא פחדנו מהעבודה הפיזית, בעיה הייתה עם השבת. ר' יצחק זילבר נתן לנו הוראות ברורות איך להתנהג, בעיית האוכל פתרנו, אבל מה לעשות עם השבת? האם לצאת לשדה? אילו תפילות יש להתפלל עם התפילין? האם מותר לטלטל חפצים, אוכל, סידור בשדה או בחצר? הייתה הצעה לשאת סידור על הראש מתחת לכובע. ר' יצחק היה מודאג מאד.

ביום היציאה כל ההנהלה באה כדי להפרד מאיתנו. את מסיבת הפרידה הם ערכו בצורה הסובייטית. כולם השתכרו לחלוטין. הנהלת הפארק חגגו את הנצחון. הם הכריחו את היהודים מהמחלקה לצאת לאיסוף הכותנה.


תחת הפרגולה בנימין מולחובסקי, יצחק מישלובין, ר' דוד שקולניק, אליהו מישלובין

אני ולוזיק הלכנו לשירותים. באותו רגע הגיע ר' יצחק. המנהלים שלנו השיכורים החליטו שאנחנו עוד פעם התחמקנו, ושלחו בינתיים את ר' יצחק.

איזו מהומה התחילה! הם התנפלו על ר' יצחק: איפה שיף וגורליק? עוד פעם הקונצים היהודיים שלכם! וכך הלאה, וכך הלאה...
ר' יצחק התמם: אף אחד לא שלח אותי, הבאתי להם מתנות.

ברגע זה אנחנו חוזרים. השיכורים האלה דחפו לפיו של ר' יצחק כוס וודקה ואיזה מאכל. בכך הם ביקשו סליחה ממנו. מנהל הפארק לקח מיקרופון: "נו, כולם פה. ביקשנו מר' יצחק לשאת נאום הפרידה".

ר' יצחק פתח בנאום. אמר שהאדמה נותנת את פרותיה, ואם לטפל בה היא תלביש את כל האוכלוסיה, שעזרה הדדית – זוהי גאוות האנשים. עד כמה הטבע זה דבר מופלא. אנו זורעים, והיא נותנת לנו פירות. תחילה האנשים עשו רעש, דיברו. אח"כ התחילו להקשיב והיה שקט. רק ר' יצחק דיבר. זה נמשך לא יותר משלוש – חמש דקות.


יוסף יעקובוב אוסף כותנה

אח"כ אנשים רבים היו ניגשים ושואלים, מי זה האדם הזה, איך הוא מדבר דברי חכמה. ר' יצחק הגיע ואמר שהוא מאד דואג לנו ונתן לנו עוד מספר עצות כיצד לשמור שבת. ובמצב כזה המנהל שלנו גרשון בער שיף מוכרח היה למצוא פתרונות: לתת שוחד, לשכור פועלים בבורסה, אבל שום דבר לא עזר. בוריה היה אוסף את העובדים, וכולם ביחד היו מחליטים (כמעט כולם היו אנשים שלנו, דתיים) מה לעשות.


מימין: ניסנוב, נחמיה קאיקוב, זרובבל ניאזוב

מובן, שכל הגברים היו נוסעים, ביקשו גם מהילדים של העובדים שלנו להצטרף. ביום היציאה בוריה היה נוסע יחד עם כל הקבוצה שלו. במקום היה צריך בכל דרך אפשרית למצוא מגורים נפרדים. זה יכלו להיות מרפאה, מועדון, בית ספר, מבנה שבו מתקנים טרקטורים. התנאים היו נוראיים, ובהתחשב בצרכים שלנו, למצוא מבנה מתאים היה קשה מאד.

אבל הפעם שיחק לנו המזל. יו"ר הקולחוז נתן לנו תמורת תשלום שוחד את חדרו. בחדר זה היו כירה חשמלית ובית כיסא. בוריה מצא סידור לבחורים וחזר לעיר כדי להכין אוכל, פרות, ירקות לשבת, וזו הייתה 'שבת מברכים'. במקומו לתפקיד האחראי הוא מינה את זרובבל ניאזוב.

ביום חמישי בוריה היה מתכונן לחזור. אישתו בתיה הכינה הרבה אוכל (היא תמיד הייתה מכינה המון אוכל כי צריך היה להאכיל בחורי ישיבה שלמדו בביתו של בוריה). ביום חמישי בוריה נסע לבחורים כאשר בידיו חבילות ושקים. מצב הרוח של כולם היה מרומם. החליטו לערוך בערב פארברענגען. בקולחוז הזנוח בחדרו של היו"ר ערכו שלחנות, ובוריה ישב עם הבחורים לפארברענגען. השירים והמחולות משכו את תשומת ליבם של המנהלים האוזבקים.

 

את האורחים השיבו ליד השלחן. מזגו להם וודקה, הגישו אוכל. האורחים חגגו כל כך טוב שאח"כ בקושי סחבו אותם מהחדר. הפארברענגען נמשך. בזמן הריקודים בוריה עשה 'חוג ריקוד' והתחיל לעשות קולע, קולע כזה שרק הוא היה מסוגל לעשות בסמרקנד, קולע לשם ובחזרה. כאשר כולם התיישבו סביב השלחן בוריה סיפר סיפור על סבא רבא שלו.

הרבי הריי"ץ פירסם את הסיפור בפולין, בעיר אוטווצק שבה יצא לאור הירחון "התמים". זהו סיפור על חסיד גדול גרשון דב בער, חתנו של וועלע לויטין. בתו דבורה הודא הייתה סבתו של בוריה. שמו של סבא היה אבא דער לעבעדיקער, חסיד של ה'אלטער רבי. שלחו אותו לעיר דוברומיסל להפיץ שם חסידות. המתנגדים המקומיים התלוננו לגוברנטור, והלה קבע שעל אבא לקבל מכות ע"י מקלות כשיעבור דרך שורת חיילים. את העונש קבעו ליום א' כאשר נערך בעיר יריד.

ביום ביצוע העונש כל בני האצולה נאספו אצל הגוברנטור. כאשר בביכר הופיע אבא עם קבוצת חבריו, הגוברנטור יצא למרפסת ולהפתעתו ראה חסידים שרוקדים ועושים קולע וכך הולכים לכיוון החיילים כדי לקבל מלקות.

הגוברנטור קרא לאבא ושאלו למה הוא שמח. אבא שהיה לבוש בקופטת משי חגיגית, הסביר שהוא גאה לקבל מלקות בגלל עבודת קודש של הפצת החסידות. הגוברנטור ביטל אה עונש המלקות, וכאשר שאלו אותו לפשר העניין ענה: "את השיכורים אין לדון". הבחורים קפצו ממקומותיהם והתחילו לעשות 'קולע'.

*
לקראת בוקר בוריה העיר את הבחורים ואמר שנוסעים הביתה ויהיה מה שיהיה. הנהג גם הוא ישן בחדר. כולם זרקו את חפציהם לתוך האוטובוס ונסעו לכיוון העיר. העיקר, שלא עצרו אותם במחסום המשטרה. הכל עבר בשלום, הגיעו לביתם.


משמאל: הרב זאב קרוגליאק הרב יצחק זילבר ור' בצלאל שיף

השוטרים הגיעו, בוריה עלה לבוידעם

ביום א' התחילו טלפונים מהמנהל של בוריה. אח"כ הגיע ילד של השכנים ואמר שלביתו של בוריה מתקרבת קבוצת שוטרים. כבר לא היה זמן לברוח. בוריה עלה לבוידעם.

קצין המשטרה השכונתי והשוטרים שלו היו מאד מרוגזים, איימו לעצור את בוריה. הם השאירו במקום משמר של שוטרים וציוו להביא את בוריה לתחנת המשטרה. לבחורי הישיבה הודיעו שלא יגיעו לביתו של בוריה, ושילמדו במקום אחר.

הייתה עוד בעיה. בביתו של בוריה נמצאו חבילות עם סידורים שנדפסו במוסקווה. מרדכי גולדשמיד התחתן עם בחורה ממוסקווה. לפי בקשתו של משה ניסילביץ', ראש "חמ"ה", הוא קנה סידורים של בית הכנסת של מוסקווה ושלח עשרות חבילות לסמרקנד. צריך היה לפנות את החבילות מביתו של בוריה. בלילה בתיה, אני, רחמיאל ובחורים אחרים הוציאו את כל החבילות מביתו של בוריה.

ביום ב' הבחורים חזרו לקולחוז, והפרשה נסגרה.
את השיכורים אין לדון.

בצלאל שיף