הרב שמעון אייזנבאך

אחד המשפיעים שישבתי רבות בהתוועדויותיו בצעירותי, היה הרב בערל שור ע"ה שהיה משלוחי הרבי לירושלים ושימש כמשפיע לאנ"ש בשיכון חב"ד בירושלים. נפטר בפתאומיות בדמי ימיו ביום ג' תמוז.

הרב שור היה מתוועד גם בהתוועדויות הרשמיות וגם היה יכול להתוועד באמצע היום ובאמצע הרחוב. ואירע פעם שפגשתיו באמצע רחובה של עיר וללא הכנה מוקדמת החל להתוועד. בין יתר הדברים ששמעתי ממנו אז, הרחיב על אישיותו הנדירה של ר' מענדל ואמר שר' מענדל מעולם לא 'נפגע'. - "ער איז קייל מאל נישט גיטשעפעט גיווארן".

הוא סיפר כי כל המשפיעים בני הדור האחרון, נפגעו מפעם לפעם כאשר תלמידים שובבים ביצעו להם מעשי קונדס דבר שהוא טבעי לגמרי וממנהגו של עולם. בדבריו העיד שאירע ואחד מהתלמידים התחצף לר' ניסן (הרב שור ז"ל למד בברינואה) וגרם לו להאדים וכן סיפר, שאירע פעם וחבורת שובבים פעלו למורת רוחו של ר' שלמה חיים ושעה ארוכה ייסר אותם על פעלוליהם ועל הפגיעה בו. האחד והיחיד שמעולם לא נפגע היה ר' מענדל!

בסמיכות לדברי המשפיע ר' בערל שור ע"ה, נוכחתי בזאת מקרוב.

אחד מתלמידי התמימים שלמד בכיתתנו בישיבת כפר חב"ד ביקש מר' מענדל - בשליחות אדם נכבד - להעלות זכרונות מסויימים מחייו לצורך עריכת ספרו. ר' מענדל סירב ושלח אותו לר' לייזר ננס. "זכרונות זה הוא. אני אינני מספר זכרונות". לאחר בקשותיו החוזרות והנשנות של התמים והתחמקויותיו של ר' מענדל אמר לו אותו בחור משפט חצוף כדי לזעזע את ר' מענדל כדי שיאות לבקשתו. כל אדם אחר היה נפגע עד עמקי נשמתו אך ר' מענדל פרץ בצחוקו המתגלגל בקול רם וכך הסתיימה השיחה ביניהם. הוא לא היה שייך להפגע.

באחת ההתוועדויות שהתקיימה ב"בית מנחם" לפני כארבעים שנה, ביקש אחד הנאספים סליחה מאחד המשפיעים על משפט שאמר לו בעת ההתוועדות. מי שהיה אמור להפגע הגיב: "איך ווער נישט גיטשעפעט ווייל איך בין אגיטשעפעטר" [= אינני נפגע משום שאני כבר פגוע מכבר!]. הוא הסביר שבמהלך השנים בהן נתחכך בין חסידים 'שפשפו' אותו כהוגן והוא הרגיל עצמו להיות שק חבטות ונתקהו חושיו מבלי להיפגע...

לעומת זאת ר' מענדל שהיה הארי שבחבורה, לא היה מאן דהוא שיהין להוכיחו או יעיז לשגר לו 'עקיצה חסידית' ולמרות זאת אם בכל זאת נאמר לפניו דבר האמור לפגוע, הדבר לא צלח. לא עקב שיגרת תוכחות ו'פגיעות' אלא בגלל גדלות נפשו הנדירה ודעתו הרחבה שביטלה מציאותו.

* * *

ר' מענדל לא היה מן המשפיעים המוכיחים בשער והמייסרים את צאן מרעיתם. הוא עשה זאת רק כאשר נצרך הדבר אבל לא מעבר לכך. הוא לא אהב להוכיח ולייסר.

ר' מענדל היה דוגמא חיה ל"דוגמא חיה לסביבתו" ובכך חינך את מושפעיו. היה מספיק לראות את חרדת הקודש שלו ורתיעתו הפנימית האמיתית מכל ריח של איסור, כדי להתעורר להדר במצוות. זה היה כל כך אמיתי אצלו וכל כך מרשים אצלו שלא יכולת להשאר אדיש מבלי לחזק את היראת שמים שלך.

באחת השבתות הוא הגיע להתוועד ב"בית מנחם" לכבוד היארצייט של ה'לבנהרצים'. כאשר הגישו לשולחן את הטשולנט וכיבדו אותו, שאל ר' מענדל האם הטשולנט פרווה? כי הוא לא היה נוהג לאכול בהתוועדויות חמין בשרי מסיבותיו שלו. כאשר נענה שהטשולנט הוא פרווה טעם ממנו לפארבייסען.

תוך כדי הדברים אמר אחד הנוכחים שהטשולנט המונח על השולחן הוא בשרי. ר' מענדל הזדעזע כל כולו והזדעק כמעט בצעקה: "דער טושלנט איז אפליישיקער?" [=האם הטשולנט בשרי?] וממבע פניו היה נראה כאילו הכניסו לטשולנט דבר אחר ר"ל. רק לאחר בירור נוסף כשהתברר שהטשולנט אכן פרווה והוא לא נכשל... נרגעה רוחו ושבה אליו נפשו.

המחזה הזה לראות את ר' מענדל מזדעזע עבור הידור מצוה לימדה את כל הנוכחים פרק בקיום מצוות בהידור יותר מאלף תוכחות ושיכנועים.

פעם עמדתי עם ר' מענדל לשוחח בפתח הזאל, לפתע ראיתי אותו מזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה ומבצע במהירות חצי פרסה. (מפריס פרסה..) תחילה לא הבנתי מה קרה? לאחר כמה שניות ראיתי שהגיעה אשה זקנה מבוגרת שמזדחלת לאיטה כדי לאסוף כסף ובטח עברה בין בתי הכנסיות בכפר והגיעה גם לישיבה. נדהמתי לראות עד היכן היתה "שמירת העיניים" אצלו, ממש עד הקצה האחרון. הוא הבחין בה מרחוק דרך חלון הזכוכית הקבוע בדלת הזאל.

בהתוועדויות היה מצטט את לשון הרמב"ם בהלכות תשובה ש"המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום וכו'"

פעם שאל ר' מענדל מדוע אומרים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" הרי תחילה העין רואה ורק אח"כ הלב חומד ואילו כאן הסדר הפוך תחילה לבבכם ואחר כך עיניכם?! הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לפעמים אדם צריך ללכת למקום מסויים ולפניו שני דרכים האחת נקיה והשניה נגועה במראות אסורות. או אז היצר הרע מוצא כל מיני אמתלאות והצטדקויות מדוע ללכת ברחוב ה'סטרא אחרא' ולאחר שהצליח היצה"ר לנתב את האדם לאותו רחוב הוא פועל עליו גם להביט היכן שלא צריך, ועל כן תחילה זה "אחרי לבבכם" ואח"כ "ואחרי עיניכם".

עוד פעם אירע ששוחחתי עמו בפתח הזאל והיה זה בסיום תפילת שחרית כאשר נאמרו הקדישים שלאחר התפילה. תוך כדי שיחה היה קשה לשמוע את שליח הציבור מקצה הזאל לקצהו השני, אך ר' מענדל היה ערני וכאשר הש"ץ הגיע לקדיש עצר באחת את דיבורו וסימן לי להמתין עד לאחר הקדיש.

כשסיים הש"ץ לומר את הקדיש, המשיך בדברו לא לפני שהתנצל לפניי על שהפסיק: "איך בין נענטער פון דיר צו דעם גיהנום" [=אני קרוב הימך לגיהנום...]

אם היום אינני מדבר בעת הקדיש הרי זה נזקף בעיקר לזכות ה'קטע' הזה.

באחת ההתוועדויות עם התמימים בזאל החל ר' מענדל ל'שייף' את אחד הבחורים על כך שאינו לומד דיו את תורת החסידות ואינו עוסק בה כפי שהוא עוסק בלימוד הנגלה. תוך כדי דיבורו החל לתור בעיניו אחר אותו בחור שראה אותו כמה דקות לפני כן.

לפתע עצר ושאל היכן הוא? וכשהתברר שהבחור התאדה (כנראה שלא היה כלי לספוג את הדברים) עצר את שטף דבריו ולא יסף. מאוחר יותר שמעתי מאחד התמימים המבוגרים שר' מענדל לעולם אינו מוכיח בחור באם הוא איננו מולו שכן יש בזה משום לשון הרע. וכל זה אירע לאחר שר' מענדל שתה יותר ממלוא לוגמיו משקה!

כן, ר' מענדל שלנו שהיה ידוע בלשונו החריפה ובביטוייו הנוקבים נזהר זהירות יתירה מלשון הרע!