כולם מכירים את הסיפור מהגמרא (שבת לא, א) אודות ההבדל בין שמאי ובין הלל ביחס אל הנכרי שבא להתגייר. הגמרא מספרת, "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו [=שמאי] באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה [=גייר אותו]". וכך אמר לו הלל – את כל התורה 'על רגל אחת': "מה ששנאוי עליך – אל תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה, והיתר – זהו פירוש לכך".

במעשה זו אנו רואים את קפדנותו של שמאי, שכעס על בקשתו המוזרה והבלתי אפשרית של הגוי – ללמוד את כל התורה על רגל אחת – ולכן דחף אותו ולא רצה לקבלו; אולם בפרק הראשון של פרקי אבות, הפרק שאותו אנו לומדים בשבת זו (לפי המנהג המקובל ללמוד פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת), מביאה המשנה את דברי אותו תנא – שמאי הזקן, והמשנה מצטטת מדבריו כך: "שמאי אומר .. הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – כאן רואים אנו ששמאי מורה כן לקבל כל אדם ואדם בסבר פנים יפות, שלא כפי שנהג הוא עצמו ביחס לאותו גוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת! איך מתאימים הדברים לאומרם?

נבין זאת לפי שאלה נוספת:

מי שלומד משניות וגמרא יודע, שתמיד כאשר מביאים מחלוקת בין שמאי לבין הלל, או בין תלמידיהם: "בית שמאי" לבין "בית הלל" (ויש הרבה מאוד מחלוקות כאלו...), תמיד מביאים קודם כל את דברי שמאי ו"בית שמאי", ורק לאחריהם מביאים את דברי הלל ו"בית הלל". כך הוא הסדר הרגיל והקבוע: שמאי קודם להלל. ומבלי להיכנס לסיבת הדבר – הרי כך היא העובדה והמציאות: תמיד מקדימים את שמאי להלל.

לפי זה, יש להבין ביחס לאותו פרק בפרקי אבות שאנו לומדים השבוע, שבו הופכת המשנה את הסדר הקבוע, ומביאה קודם כל את מאמרו של הלל ורק אחר כך את מאמרו של שמאי! מה נשתנה כאן שמביאים את דברי שמאי רק לאחר דברי הלל?

אלא יש לפרש, שכאן מאחרת המשנה את דברי שמאי לאחר דברי הלל – משום שדבריו של שמאי כאן באו כתוצאה מהשפעת הלל ולאחריהן:
באמת שמאי מצד עצמו נהג בסדר של קפדנות ולא קיבל בסבר פנים יפות כל אחד שבא אליו עם בקשותיו המוזרות –
אך לאחר ששמע שמאי את דברי הלל, האומר באותו פרק שאנו לומדים בפרקי אבות: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הסכים לכך גם שמאי וזה מה שהביא אותו לומר את הוראתו בדבר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

הווי אומר: המשנה של הלל "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – היא זו שהביאה את שמאי לומר את המשנה הבאה: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ולכן גם המשנה הביאה משניות אלו לפי הסדר: קודם כל את דברי הלל, ואחר כך את דברי שמאי שהושפע גם הוא מדברי הלל.

ב.
הזכרנו את דברי הלל שאמר אל הגר, כי "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך – זו כל התורה כולה"!

בדור מאוחר יותר של התנאים, מוצאים אנו את רבי עקיבא שאמר גם הוא דבר דומה. על הפסוק בפרשתנו (קדושים יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" – מפרש רש"י: "ואהבת לרעך כמוך – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה". ויש כאן בעצם אותו הרעיון, אותו המסר: מצות אהבת ישראל היא מצוה גדולה ביותר, שהיא "כלל גדול" בתורה כולה.

אולם כשאנו מדייקים יותר, רואים אנו שיש הבדל בין דברי הלל שאמר לגר ובין דברי רבי עקיבא: הלל אמר לגר שאהבת ישראל זו כל התורה כולה, ואילו רבי עקיבא אומר רק שזה "כלל גדול" בתוך התורה – כלומר: זו אינה כל התורה כולה, אלא רק "כלל" בתוך התורה. ואמנם, זהו לא סתם "כלל" בתורה, אלא "כלל גדול" – אבל סוף סוף, זהו "כלל גדול" בתוך התורה, ולא מעבר לכך.

מה באמת ההבדל? לאחר שהלל כבר אמר כי אהבת ישראל היא כל התורה – מדוע בא רבי עקיבא וצמצם את הדברים, שאהבת ישראל היא רק "כלל גדול" בתוך התורה ולא יותר?

נקודת ההסבר היא, שהלל דיבר על המישור העקרוני – הרעיוני, ואילו רבי עקיבא מדבר יותר בצד הפשטני והמעשי.

מבחינת העיקרון, אהבת ישראל תופסת מקום כה גדול וחשוב, עד כדי כך שזוהי כל התורה כולה; אך כאשר באים ומתרגמים זאת למישור המעשי, כאן צריך לזכור שזהו רק "כלל גדול בתורה" – ולא יותר.

עלול אדם לקחת מאמר זה שאהבת ישראל היא כל התורה, ובשם אהבת ישראל – לפעול כנגד מצוות התורה. הוא מתארח אצל אדם שהאוכל אצלו אינו כשר – ואוכל בכל זאת, כדי שלא לפגוע באהבת ישראל; השכן מבקש ממנו לתקן לו את החשמל בשבת – והוא חלילה הולך לעשות זאת בתוך יום השבת, כדי שלא לפגוע בשכן. אהבת ישראל! וכהנה דוגמאות רבות.

לכן בא רבי עקיבא ומדגיש: "זה כלל גדול בתורה" – אבל אי אפשר לוותר על מצוות התורה בשביל אהבת ישראל. צריך להשתדל מכל משמר בדבר זה של אהבת ישראל עד הגבול האפשרי – אבל אסור בשביל אהבת ישראל למכור ולוותר על התורה.

ודבר זה רמוז גם בדברי הלל בפרקי אבות, שאומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – יש כאן דיוק חשוב: הלל לא אומר "אוהב את הבריות ומקרב את התורה אליהם", אלא "ומקרבן לתורה". התורה צריכה להישאר במקומה ואליה יש לקרב את הבריות – ולא להיפך!

ויהי רצון שעל ידי אהבת ישראל ביחד עם שמירה על חוקי התורה כולה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

מעובד לפי לקו"ש חי"ז ע' 114 הערה 37; לקו"ש שם ע' 219 ואילך