כשר' שאברימי דייטש הציע לי להצטרף אליו ולעשות שבת חנוכה בהאדיטש, לא שיערתי לעצמי איזו חוויה מיוחדת אני ובני ביתי עומדים לחוות בשבת הזו. אתה יורד במדרגות ההר המושלג ופוגש מיד במוישה המשגיח שמציג את עצמו ברגע שרק נפגשתם: "אני יהודי פשוט מלוצק". אברך חב"די טיפוסי מהעיר לוצק שאיווה לו מכון לשבתו בהאדיטש ליד הציון, לרגל היותו משגיח הכשרות. איש שמח וטוב לב, מקבל כל אדם משל היה מכר ותיק שלו מהעיר לוצק מכורתו. לאחר קבלת הפנים הלבבית, כשאתה רואה לנגד עיניך את הציון הקדוש, בתחתית ההר, עובר בך רטט של קדושה. את חב"ד אני מכיר עוד מילדותי כשלמדתי בת"ת 'תורת אמת' בירושלים. אבל את המושג המוחשי של עולם השליחות חוויתי בשבת זו. כשהגענו להדלקת נרות לפני כניסת השבת ופגשנו את ר' אריה מקייב, דוד מנואלוב מדנייפר, את סתיו מבירוביג'אן שבימים אלו הוא על קו קייב-בת ים, הרב כהן מהשלוחים בקייב, ועוד כמה זוגות שבקרוב יהפכו לחלק מהעם היהודי. המפגש הבלתי אמצעי הזה ממחיש בעיניך בבת אחת את המהפכה שמחוללים בתי חב"ד בעולם כולו, בכל מקום שהם. ישבתי עם היהודים הללו בסעודות השבת שהפכו להתוועדות אחת גדולה, שמעתי את סיפוריהם הרבגוניים שיד אחת קושרת אותם לאביהם שבשמים, נסחפתי יחד עמם לשירה ולריקודים חב"דיים, בשירה הרוסית האותנטית "ניע זשוריצי כלאפצי", "עך טי דורין מארקא" – והאווירה הייתה מרוממת. בעיצומה של השבת ריתק דוד מנואלוב את הנוכחים לדרשה מאלפת על מהות החנוכה, כשאברימי דייטש מתרגם את דבריו סימולטנית לעברית. וכל השבת האוקראינית והעברית היו שזורות זו בזו. ראיתי אותם, יהודים שהגיעו ממקומות שונים ומרוחקים, שעשו על פני שעות ארוכות את הדרך לכאן, על מנת לחגוג בצוותא את שבת חנוכה, בצל הציון הקדוש של האלטער רבי, בעל התניא זי"ע. ראיתי את הרצינות הנסוכה בפניהם כשהם יורדים לציון ואת להט הקדושה שבו הם התפללו בדבקות. רק כשאתה רואה במו עיניך את הגילויים הללו, אתה רואה את עוצמת עולם השליחות בהתגלמותה. השיא היה במוצאי שבת, אחרי הדלקת נרות החנוכה, כשעמדנו לצאת מן המקום הקדוש ולפנות איש איש לדרכו, פצח ר' משה, היהודי הפשוט מלוצק, בריקוד "טייערע ברידער", וכולם מצטרפים אליו בריקוד חב"די, כשיד האחד מונחת על כתף חברו. ההרגשה הייתה שהמנגינה הזאת לא תיפסק לעד. יצאתי החוצה ואני פוגש בדוד מנואלוב. כמה שעות נסיעה מצפות לך? שאלתי אותו. והוא עונה לי בספונטניות: ארבע שעות עד דנייפר. אבל גם שמונה שעות שווה כדי להגיע עד לכאן. תודה גדולה לשושו דייטש – האיש שבזכותו כל הפאר, היופי והזכויות במקום הקדוש הזה. הכותב הוא המנהל המקצועי של עיתון "המבשר"