בצלאל שיף

היום, כאשר אתה מתבונן באותו נס גדול, בנסיון הגדול מאת ה', אתה מתחיל להבין את כל ההיסטוריה. האימפרטור הכל-יכול של האימפריה הנוראה, עם כל מנגנון השליטה שלו, עם הצבא שלו, עם שרותי הביטחון החשאיים שלו – נגד אלטער רבי, מנהג חסידי אי-שם בעיירה ליאדי שבאמצע ביצות של מחוז מוהילוב. כמה זדון צריך כדי לכתוב מכתב הלשנה, כמה כסף שולם כשוחד, כדי שבפטרבורג תהיה בהלה כזאת שנשלחה "כרכרה שחורה" בליווי חיילי כוח מיוחד שקיבל פקודה לעצור אותו ולהביאו לעיר הבירה, לבית הסוהר הנורא ביותר, למבצר פטרו-פבלובסק.

היום אנחנו יודעים שבבית סוהר זה כלאו פושעים מסוכנים ביותר. מבצר פטרו-פבלובסק הוא אולי שיאן בכמות שמועות למיניהן. אחת האגדות קשורה לאסיר המפורסם ביותר שישב פה – יורש העצר אלכסיי. לפי אחת הגירסאות רצח אותו חייל-משרת של פטר הראשון ע"י דקירת סכין. לפי גירסא אחרת, את יורש העצר חנקו לפי פקודת המלך. אך היסטוריונים נוטים לחשוב שיורש העצר שברח לחוץ לארץ כדי לארגן קשר נגד אביו, הוחזר למולדת, נכלא במבצר פטרו-פבלובדק ושם עונה למוות ומת בשנת 1718. הבן הבכור המורד של האימפרטור פטר הראשון, וכן יתר האנשים שנעצרו ב"פרשת יורש העצר" (אחותו של המלך מריה, האציל אלכסנדר קיקין) היו מייסדיה של מסורת לכלוא במבצר פטרו-פבלובסק את כל אלה שלא מצאו חן בעיני המלך.

באסיר שהובא התעניין האימפרטור בעצמו. לאחר 52 ימים של מעצר הוא זוכה לחלוטין ושולח לחופשי. חסידים רצו אפילו לכתוב מגילה ולקרוא בה בחגיגיות כמו בפורים. לאחר חזרתו של הרבי לביתו, הוכרז חג לעולמים. מאז חסידים מציינים את היום הזה.

לאחר המהפכה הוטלו על הדת היהודית גזרות מהחמורות ביותר. כסניף של המפלגה הקומוניסטית הוקמה "סקציה יהודית" ("יבסקציה") – יחידה במינה – במטרה מיוחדת לגזור גזרות בקרב היהודים. בראש הסקציה עמדו תלמידי ישיבות לשעבר, בני משפחות דתיות. הם הכירו את החיים היהודיים מבפנים והצליחו להרוס את הקהילות היהודיות. הם גילו מרץ כזה שבשנת 1927 העיתון "פרבדה" קרא לקומוניסטים בני כל הלאומים לקחת דוגמא מחבריהם היהודיים שלא עושים כל הנחה לריאקציונרים "שלהם".

אבל חסידים לקחו כדוגמא את כל הניסיונות שעמד בהם אלטער רבי, ורוחם לא נשברה למרות כל המאסרים והרדיפות. ישיבת ליובאוויטש פעלה, חסידים בכל מקומות מושבותיהם לא נסוגו מעמדותיהם. איפה היום כל רודפינו, איפה "יבסקציה"? וברוך ה', היום ברוסיה ובארצות חבר העמים חיים יהודיים מתחדשים, כמו שמאות שנים לפני זה ניבא אלטער רבי.

כילד גדלתי בשנים שלאחר המלחמה בסמרקנד, ששם בתקופת המלחמה הייתה ישיבת ליובאוויטש גדולה. רבים הצליחו לצאת מברה"מ כשהם מתחזים ליהודים פולניים. מי שלא הצליח, במיוחד גברים, נשלחו למחנות העבודה בסיביר. אבל בעיר הילדים המשיכו ללמוד תורה, הן בקהילה האשכנזית והן בקהילה הבוכרית. וכמובן כל שנה חגגו את י"ט כסלו.

היו שנים שציינו את החג בצינעה, בשקט. מרוב פחד וחשש ממלשינים, חסידים היו עורכים את הפארברענגען באיזה שהוא חדר צדדי. סביב השלחן ישבו חסידים זקנים, כיבוד דל. לנו, לילדים, הירשו לעמוד סביב השולחן מאחורי גבם של הזקנים. וכדי לקחת אוכל מהשלחן היו שתי שיטות. האחת: להיכנס מתחת לשלחן, ואז מישהו מהזקנים הרחמנים היה לוקח אוכל מהשולחן ונותן לנו. השיטה השניה הייתה לקשור מזלג למקל של מטאטא-לקש ובאמצעותו לתפוס חתיכת אוכל. היו מקרים כאשר שרו בשקט ורקדו ללא נעליים.


"ציינו את החג בצינעה, בשקט. רקדו בלי נעליים". י"ט כסלו במחתרת

כאשר בק.ג.ב. הוחלט שהם כבר תפסו, עצרו והשמידו את כולם, ה"י, נהיה קל יותר לשמור תורה ומצוות.

אני זוכר שלבתינו הייתה מגיעה גב' לודייב כדי לבשל 'פלוב' בוכרי לחג ולא רק לחג. אשתו של ר' רפאל חודיידטוב וכלתה גם בישלו עבורנו סוגי מאכלים טעמים.
בטשקנט הסבתא גולדשמידט (בת למשפחה חסידית מהעיר ניקולייב) הייתה לוקחת כסף שקיבלה בתור פנסיה ושולחת בני נוער לשוק (אני גם זכיתי בכבוד זה) לקנות ולשחוט תרנגול הודו כדי להכין מאכלי בשר לי"ט כסלו.

כאשר ביקרתי אצל אחי במוסקווה, הטילו עלי מסימה להכין כל הדרוש בשביל פארברענגען. אמרתי שאני לא יכול למצוא בשר. בבוקר למחרת בזמן תפילת שחרית ר' געטשע וילנסקי נתן לי רגל עוף עטוף בעיתון. לשאלתי האילמת ענה ר' געטשע:
– עם רגל עוף זה אפשר לבשל סיר גדול של מאכל בשרי.

כדי לאמת את דברינו, אנו מפרסמים כיצר חגגו את החג שלנו בערים רבות בברה"מ.