אחיי ורעיי השלוחים,
אינני כתבן ולא דרשן וגם לא נצר למגידים למיניהם... אבל אמרתי לעלות עלי כתב את רחשי ליבי בהמשך לכינוס השלוחים.

שמעתי כמו הרבה את נוסח הפ"נ שהקריאו על האהל הק', בו נכתב שאנו מתחננים שכ"ק יעורר רחמים, ובפרט בעניין הבריאות אצל משפחות השלוחים ויאמר למלאך עצור וכו', גם שמעתי והתרגשתי מהדברים היוצאים מן הלב של השליח חיים הלל אזימוב במלווה מלכה, בהם עורר על החשיבות של האחווה בין השלוחים, והיוקר של מילה טובה בפרט לאלו שר"ל עוברים תקופה קשה בעניין הבריאות.

בהשגח"פ, (ואני מניח שאני לא היחיד שהבחין בזאת) בשיעור תניא של יום השבת קודש של כינוס השלוחים, למדנו פל"א באגרת הקדש, בו מבואר "שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים... ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו תמידי כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה אזי האדם בריא בתכלית כי כל האברים מקושרים יחד.. אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב ע"י סיבוב הלז ואזי.. וככה ממש עד"מ הנה כל נשמות ישראל נקראים בחי' אברי דשכינתא...".

בקראי שורות אלו אמרתי לעצמי הלא דבר הוא! הרי כותב הרמב"ם שאם "יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.. (וכו' ר"ל)". וודאי שצריכים להתחנן שיאמר למלאך עצור וכו', וצריכים לטכס עצות איך לעזור לשלוחים הנמצאים במצב זה ר"ל, אבל העיקר חסר מן הספר! וכשבטל סיבה בטל מסובב. האחדות מוכרחת לא רק לאחר מעשה (ר"ל), אלא אדרבא האחדות שלפני מעשה תחשוך כל העגמת נפש מלכתחילה!

בשורות התניא הנ"ל כתוב "אם יש קלקול באיזהו מקומן" זה פוגע בכל האברים, היינו לומר בנידון דידן, שהדבר הראשון שצריכים לעשות, באם רצוננו לעזור לשלוחים אחרים, באופן דכל המחלה (לכתחילה) לא אשים עליך, זה לוודאות שאצלינו, בין שורותינו, לא יש ר"ל מקרה של היפך האחדות.

זכורני ששמעתי מא' המשפיעים, שבתקופה שלאחר כ"ז אדר שמע א' שהתבטא שהרבי לא בריא "לא עלינו", והמשפיע הזדעק: "עלינו ועלינו!", הרי זה שהרבי במצב כזה הוא מפני שחלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם! כסיפור הידוע עם המיטעלער רבי.
ועד"ז לענ"ד, מזדעקים כשלשני לא טוב (ואשרינו שזה ככה) אבל האם יכולים לאמר "בקושטא" שאיננו אשמים על אחינו?

זה לא סוד שבהרבה מקומות חסר אחדות בין השלוחים (שלא לדבר על כללות המחלוקת..) ועד שבכמה מקומות ישנו אפילו מצבים דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע... בטוחני שכולם (בטוחים שהם) צודקים אבל איך יכולים לראות צרת נפשם דאחינו השלוחים בהתחננם אלינו ולא שמענו, שמע מלשון הבנה?!

צריכים אנו לצאת מכינוס השלוחים הזה בהחלטה חזקה ואמיצה, לעשות קודם כל חשבון נפש אליבא דנפשיה, מה באמת המניעים של היפך האחדות שיכול להיות ששוררת בין כותלי המוסדות שלנו או בין שלוחים שכנים וכיו"ב. ושנית, לעשות ככל שביכולתנו ליצור אחדות ע"י מציאת פשרה וכיו"ב וכמו שאמר ר' חיים הלל אזימוב שיראו עי"ז הצלחה למעלה מן המשוער בכל הפעולות, והעיקר שנזכה שכולם יהיו בתכלית הבריאות.

דבר וודאי שחיזוק ההתקשרות באילנא דחיי הוא סוד האחדות כמו שמבואר בשיעור תניא הנ"ל שהכל תלוי בהתקשרות האברים בלב, והמלך לב כל ישראל הוא.

(ע"ד הרמז מיד בסיום פל"א באגרת הקדש עוברים לפרק לב המתחיל במילים ברך ה' חילם ופעל ידם ירצה!).

ויה"ר שנזכה כבר למלך ביפיו תחזינה עינינו ונלך כולנו לקראתו מתוך אחדות ובריאות אמיתית, תיכף ומי"ד ממ"ש.