מערכת COL
|
יום י"ג חשוון ה׳תשע״ט
22.10.2018
"אגדתא דבי רבי" / הרב דניאל גורדון
חורף תשנ"ו. ידיד קרוב הפתיע אותי בשיחת טלפון בלתי צפויה. הייתי בהלם. על מה אתה מדבר?! השבתי. הייתי משוכנע לגמרי שהמשפיע הרב ראובן דונין כבר מזמן עבר לעולם שכולו-טוב, ושהבחור פשוט מתלוצץ על חשבוני • ומה הקשר ל'מחיה החזנות' בדורנו, ד"ר מרדכי סובל? • לקריאת הטור המלא
כותב השורות שיחי' על רקע המשפיע ע"ה
חורף תשנ"ו. ידיד קרוב הפתיע אותי בשיחת טלפון בלתי צפויה. "ראובן דונין מתוועד הלילה בירושלים, אתה חייב להגיע" הוא קבע נחרצות.
הייתי בהלם. על מה אתה מדבר?! השבתי. הייתי משוכנע לגמרי שהרב דונין כבר מזמן עבר לעולם שכולו-טוב, ושהבחור פשוט מתלוצץ על חשבוני. לדידי, דונין היה אגדה קסומה מהעבר הלא רחוק.
מסתבר שטעיתי בגדול. בתקופה הסמוכה לפטירת רעייתו ע"ה, המשפיע החסידי, האיש שהיה לאגדה עוד בחייו, פשוט נעלם מהראדר התקשורתי. אמירות חריפות, בדיחות שנונות, סיפורים שסיפר ושסיפרו עליו אחרים, הגיגים מחוספסים ודעות נחרצות - כל אלו התהלכו לפניו ושמו נישא בהערצה גלויה. אבל כאמור, באותה תקופה מאי-אלו אילוצים וטעמים, הוא פחות נראה בריכוזי אנ"ש. ואני הנער, צעיר לימים, טעיתי לחשוב שאצל אגדה כמו ר' ראובן יכולה להיות מציאות של לשעבר...
על-כל-פנים, כפי שנוהגים מגידי השיעורים למלמל, מהר מאוד השתכנעתי שמדובר בהזדמנות פז. הצטיידתי בכתובת, בשעה שנקבעה וביררתי דרכי הגעה.
***
מעולם לא פגשתי קודם לכן את ראובן. בדמיוני נרקמה דמות אגדית של חסיד מימות עברו, מקבילה לזו של ר' מענדל או ר' בערקע חן. ליובאוויטש. ציפיותי מהמעמד היו גבוהות, ופעמי ההתרגשות שאחזו בי זכורים לי היטב.
התמונה המשיכה והתבהרה. בשעה טובה, לאחר זמן, ראובן הצעיר נישא בשנית ועבר להתגורר בירושלים. מאן דהוא שמע על כך, והזמין אותו להתוועד בשכונת קטמון הירושלמית.
בערב המיועד ובשעה היעודה, ירדתי מהאוטובוס וניסיתי לאתר את הכתובת שקיבלתי: בית כנסת מקומי. להפתעתי המקום היה חשוך וסגור. בהתחשב בכך שהייתי בטוח שמאות ואולי אפילו אלפים הולכים להגיע להתוועדות המרעישה, זה היה מחזה מבלבל.
לאחר מספר רגעים, הבחנתי בדמות לא-מוכרת מתבוננת בי מלמעלה... ממרפסת הבית הצמוד ליעד המקורי. הלה הבחין בחיפושיי, ושאל האם אני מחפש את ההתוועדות. עניתי בחיוב, והוא הסביר שההתוועדות עברה לכאן, לבית בו הוא נמצא.
התחלתי לטפס במדרגות ולהתקדם לכיוונו. כעת, מקרוב, יכלתי להבחין בדמותו של האדם ששוחח איתי. הקסקט העממי שלראשו, זקנו הארוך שהתנפנף ברוח, שני כפתורי חולצתו העליונים שהיו פתוחים לרווחה והסנדלים או שמא היו אלו כפכפים שהיו לרגליו. בקיצור, תיאור אופייני לשמש בית-כנסת טיפוסי.
כעבור דקותיים, כאשר חלפתי על פניו, נעצרתי לרגע ושאלתי "ראובן דונין כבר הגיע?" (בדיוק כך, ללא תארים או גינוני כבוד). "הוא בפנים", ענה בפשטות ואני המשכתי פנימה.
***
האולם היה ריק. לא אלפים, לא מאות, לא עשרות וגם לא ראובן דונין אחד. השמיים לא נפלו עלי, אבל בהחלט הרגשתי תחושה חריפה של חמיצות. התאמצתי הרי להגיע בזמן, והעיקר, כל כך השתוקקתי להישאב לתוך התוועדות עילאית והנה כלום. שום דבר.
יצאתי החוצה מאוכזב.
לפתע, הרגשתי צ'אפחה חמימה ניתחת על גבי. לשמאלי ניצבה אותה הדמות הממושקפת שפגשתי לראשונה מוקדם יותר ובחיוך ממיס ועיניים שאושר עילאי ניבט מהם, הוא אמר בצהלה, מבסוט לגמרי: "זה אני ראובן דונין. זה בסדר, זה אני."
כמה שהוא הרגיש אותי באותם רגעים, זה היה בלתי יתואר. הוא באמת היה בפנים... פנימי!
הדברים שנאמרו באותו הערב, קובעים ברכה לעצמם, למרות שלקח עוד זמן רב עד ששני מניינים הופיעו במקום... אך עלי כתב, רוב הדברים, לא ימצאו את מקומם. ללא המבט, הנימה ותחושת הכנות והאחריות שבהם הדברים נאמרו - מרביתם ישמעו מוכרים וברורים מאליהם. אבל כשהוא אמר אותם, זה היה אחרת לגמרי. הם הפכו מסתמיים לרלוונטיים.
חלפו מספר שנים. ראובן שב לפעילות והרבה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות נפשות לרבי ולחסידות. בין היתר, הגיע אחת לשבוע לללמד תניא ולהתוועד בגובה העיניים עם צעירים בכפר חב"ד. גם מספר בחורים מהישיבה המרכזית חמקו בקביעות מסדר חסידות, בכדי להתבשם מדמותו.
באחד מאותם מפגשים, ראובן נראה מרוגש. הוא סיפר לנוכחים בעיניים קורנות את "הסיפור שלי", זה שהצגתי כעת (מבלי להזכיר את שמי שלא הכיר). אחד הבחורים ששמע כבר בעבר את הסיפור ממני, רץ לספר לי. את התובנות שראובן הפיק אז מהסיפור, הבחור שכבר הפך לאברך, אינו זוכר, אך כמדומני שאת עיקר המסר העביר גם אז באמצעות העיניים והמבע המאושר.
עד אז חשבתי שאולי מדובר באפיזודה חביבה ותו לא. אך לאחר שאיש האמת, ראובן דונין, סיפר זאת בעצמו, הבנתי שאפשר ממש "להתוועד על זה..."
***
נזכרתי בכל המעשל'ך הזה ממש לאחרונה, לאחר פטירתו של 'מחיה החזנות' בדורנו, ד"ר מרדכי סובל.
בדומה לרב דונין, אבל בצורה שונה מהותית, גם ר' מרדכי סובל נחשב לאגדה מהלכת עוד בחייו וזכה להערצה גלויה.
משפיעים עובדי ה' וברי לבב, ולהבדיל מנצחים מוזיקאליים ברוכי כישרונות - גם אם זכו לפרסום ותהילה חובקי עולם, לא הפכו לאגדה. בטח שלא בחייהם. במה אם-כן התייחדו אותם מעטים שכן?
לעניות דעתי, המענה לכך טמון בקהל היעד. ד"ר סובל, יכול היה בקלות להופיע בפני רבבות שוחרי מוזיקה קלאסית או אפילו מול אלפי אוהדי מוזיקה חסידית. אבל הוא בחר במסלול הקשה, יצירת קהל חדש לחלוטין, יש מאין, לאחר שעולם אוהבי החזנות נעלם כליל לנוכח השואה האיומה.
הוא עמל ימים ולילות עד ששאיפתו התגשמה ובזכותו ישנם כיום אלפים רבים שנימי נפשם נרעדים לשמע קטעי חזנות.
יכול היה הרב דונין, בדומה למשפיעי קדם, להתמנות למגיד שיעור בדא"ח באחת מישיבות תות"ל, להרביץ בתלמידיו חסידות והתקשרות ולזכות לתהילת עולם. אך הוא בחר במסלול הקשה, כל ימיו ליצור יש מאין. תלמידיו לא נשלחו על ידי הוריהם והגיעו הישר לפתחו. ראובן עמל והתייגע כדי ללקט נשמה אחר נשמה בעיר שנצבעה באדום כמו גם במרחבי הארץ, עד שנמנו למאות ואלפי תמימים ובעלי תשובה, חסידים ומקושרים.
על כן הפכו המה לאגדיים עוד בחייהם, לדמויות שפועלם נישא לנגד עיננו כמושא להערצה. סודם וקסמם טמון דווקא במסירותם האין סופית.
***
חושבני, שגם כיום נרקמות לנגד עיננו אגדות חדשות. הביטו סביב וראו, מי הם היוצאים מדל"ת אמותיהם ותרים אחר מה שאינו מובן מאליו ומגיעים מתוך מסירות ועמל לקהלים חדשים שנחשבו מחוץ לתווך הקשת.
הם, בדיוק כמונו, אינם חפים מעוון ואף לא מטעויות. אף בין אגדות העבר היו שפגמו והבאישו. אך מכיוון שכך, שומה גם עלינו לנהוג כמותם ובכוח המשלח להתייגע וליצור יש מאין.
הייתי בהלם. על מה אתה מדבר?! השבתי. הייתי משוכנע לגמרי שהרב דונין כבר מזמן עבר לעולם שכולו-טוב, ושהבחור פשוט מתלוצץ על חשבוני. לדידי, דונין היה אגדה קסומה מהעבר הלא רחוק.
מסתבר שטעיתי בגדול. בתקופה הסמוכה לפטירת רעייתו ע"ה, המשפיע החסידי, האיש שהיה לאגדה עוד בחייו, פשוט נעלם מהראדר התקשורתי. אמירות חריפות, בדיחות שנונות, סיפורים שסיפר ושסיפרו עליו אחרים, הגיגים מחוספסים ודעות נחרצות - כל אלו התהלכו לפניו ושמו נישא בהערצה גלויה. אבל כאמור, באותה תקופה מאי-אלו אילוצים וטעמים, הוא פחות נראה בריכוזי אנ"ש. ואני הנער, צעיר לימים, טעיתי לחשוב שאצל אגדה כמו ר' ראובן יכולה להיות מציאות של לשעבר...
על-כל-פנים, כפי שנוהגים מגידי השיעורים למלמל, מהר מאוד השתכנעתי שמדובר בהזדמנות פז. הצטיידתי בכתובת, בשעה שנקבעה וביררתי דרכי הגעה.
***
מעולם לא פגשתי קודם לכן את ראובן. בדמיוני נרקמה דמות אגדית של חסיד מימות עברו, מקבילה לזו של ר' מענדל או ר' בערקע חן. ליובאוויטש. ציפיותי מהמעמד היו גבוהות, ופעמי ההתרגשות שאחזו בי זכורים לי היטב.
התמונה המשיכה והתבהרה. בשעה טובה, לאחר זמן, ראובן הצעיר נישא בשנית ועבר להתגורר בירושלים. מאן דהוא שמע על כך, והזמין אותו להתוועד בשכונת קטמון הירושלמית.
בערב המיועד ובשעה היעודה, ירדתי מהאוטובוס וניסיתי לאתר את הכתובת שקיבלתי: בית כנסת מקומי. להפתעתי המקום היה חשוך וסגור. בהתחשב בכך שהייתי בטוח שמאות ואולי אפילו אלפים הולכים להגיע להתוועדות המרעישה, זה היה מחזה מבלבל.
לאחר מספר רגעים, הבחנתי בדמות לא-מוכרת מתבוננת בי מלמעלה... ממרפסת הבית הצמוד ליעד המקורי. הלה הבחין בחיפושיי, ושאל האם אני מחפש את ההתוועדות. עניתי בחיוב, והוא הסביר שההתוועדות עברה לכאן, לבית בו הוא נמצא.
התחלתי לטפס במדרגות ולהתקדם לכיוונו. כעת, מקרוב, יכלתי להבחין בדמותו של האדם ששוחח איתי. הקסקט העממי שלראשו, זקנו הארוך שהתנפנף ברוח, שני כפתורי חולצתו העליונים שהיו פתוחים לרווחה והסנדלים או שמא היו אלו כפכפים שהיו לרגליו. בקיצור, תיאור אופייני לשמש בית-כנסת טיפוסי.
כעבור דקותיים, כאשר חלפתי על פניו, נעצרתי לרגע ושאלתי "ראובן דונין כבר הגיע?" (בדיוק כך, ללא תארים או גינוני כבוד). "הוא בפנים", ענה בפשטות ואני המשכתי פנימה.
***
האולם היה ריק. לא אלפים, לא מאות, לא עשרות וגם לא ראובן דונין אחד. השמיים לא נפלו עלי, אבל בהחלט הרגשתי תחושה חריפה של חמיצות. התאמצתי הרי להגיע בזמן, והעיקר, כל כך השתוקקתי להישאב לתוך התוועדות עילאית והנה כלום. שום דבר.
יצאתי החוצה מאוכזב.
לפתע, הרגשתי צ'אפחה חמימה ניתחת על גבי. לשמאלי ניצבה אותה הדמות הממושקפת שפגשתי לראשונה מוקדם יותר ובחיוך ממיס ועיניים שאושר עילאי ניבט מהם, הוא אמר בצהלה, מבסוט לגמרי: "זה אני ראובן דונין. זה בסדר, זה אני."
כמה שהוא הרגיש אותי באותם רגעים, זה היה בלתי יתואר. הוא באמת היה בפנים... פנימי!
הדברים שנאמרו באותו הערב, קובעים ברכה לעצמם, למרות שלקח עוד זמן רב עד ששני מניינים הופיעו במקום... אך עלי כתב, רוב הדברים, לא ימצאו את מקומם. ללא המבט, הנימה ותחושת הכנות והאחריות שבהם הדברים נאמרו - מרביתם ישמעו מוכרים וברורים מאליהם. אבל כשהוא אמר אותם, זה היה אחרת לגמרי. הם הפכו מסתמיים לרלוונטיים.
חלפו מספר שנים. ראובן שב לפעילות והרבה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות נפשות לרבי ולחסידות. בין היתר, הגיע אחת לשבוע לללמד תניא ולהתוועד בגובה העיניים עם צעירים בכפר חב"ד. גם מספר בחורים מהישיבה המרכזית חמקו בקביעות מסדר חסידות, בכדי להתבשם מדמותו.
באחד מאותם מפגשים, ראובן נראה מרוגש. הוא סיפר לנוכחים בעיניים קורנות את "הסיפור שלי", זה שהצגתי כעת (מבלי להזכיר את שמי שלא הכיר). אחד הבחורים ששמע כבר בעבר את הסיפור ממני, רץ לספר לי. את התובנות שראובן הפיק אז מהסיפור, הבחור שכבר הפך לאברך, אינו זוכר, אך כמדומני שאת עיקר המסר העביר גם אז באמצעות העיניים והמבע המאושר.
עד אז חשבתי שאולי מדובר באפיזודה חביבה ותו לא. אך לאחר שאיש האמת, ראובן דונין, סיפר זאת בעצמו, הבנתי שאפשר ממש "להתוועד על זה..."
***
נזכרתי בכל המעשל'ך הזה ממש לאחרונה, לאחר פטירתו של 'מחיה החזנות' בדורנו, ד"ר מרדכי סובל.
בדומה לרב דונין, אבל בצורה שונה מהותית, גם ר' מרדכי סובל נחשב לאגדה מהלכת עוד בחייו וזכה להערצה גלויה.
משפיעים עובדי ה' וברי לבב, ולהבדיל מנצחים מוזיקאליים ברוכי כישרונות - גם אם זכו לפרסום ותהילה חובקי עולם, לא הפכו לאגדה. בטח שלא בחייהם. במה אם-כן התייחדו אותם מעטים שכן?
לעניות דעתי, המענה לכך טמון בקהל היעד. ד"ר סובל, יכול היה בקלות להופיע בפני רבבות שוחרי מוזיקה קלאסית או אפילו מול אלפי אוהדי מוזיקה חסידית. אבל הוא בחר במסלול הקשה, יצירת קהל חדש לחלוטין, יש מאין, לאחר שעולם אוהבי החזנות נעלם כליל לנוכח השואה האיומה.
הוא עמל ימים ולילות עד ששאיפתו התגשמה ובזכותו ישנם כיום אלפים רבים שנימי נפשם נרעדים לשמע קטעי חזנות.
יכול היה הרב דונין, בדומה למשפיעי קדם, להתמנות למגיד שיעור בדא"ח באחת מישיבות תות"ל, להרביץ בתלמידיו חסידות והתקשרות ולזכות לתהילת עולם. אך הוא בחר במסלול הקשה, כל ימיו ליצור יש מאין. תלמידיו לא נשלחו על ידי הוריהם והגיעו הישר לפתחו. ראובן עמל והתייגע כדי ללקט נשמה אחר נשמה בעיר שנצבעה באדום כמו גם במרחבי הארץ, עד שנמנו למאות ואלפי תמימים ובעלי תשובה, חסידים ומקושרים.
על כן הפכו המה לאגדיים עוד בחייהם, לדמויות שפועלם נישא לנגד עיננו כמושא להערצה. סודם וקסמם טמון דווקא במסירותם האין סופית.
***
חושבני, שגם כיום נרקמות לנגד עיננו אגדות חדשות. הביטו סביב וראו, מי הם היוצאים מדל"ת אמותיהם ותרים אחר מה שאינו מובן מאליו ומגיעים מתוך מסירות ועמל לקהלים חדשים שנחשבו מחוץ לתווך הקשת.
הם, בדיוק כמונו, אינם חפים מעוון ואף לא מטעויות. אף בין אגדות העבר היו שפגמו והבאישו. אך מכיוון שכך, שומה גם עלינו לנהוג כמותם ובכוח המשלח להתייגע וליצור יש מאין.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
