מערכת COL
|
יום ז' חשוון ה׳תשע״ט
16.10.2018
הכי טבעי – להאמין ● עמדה שבועית
ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה ● המאמר השבועי מאת הרב מנחם ברוד המתפרסם ב"שיחת השבוע" למאמר
ערפילית אומגה (צילום: טלסקופ החלל האבל)
הרב מנחם ברוד
בדיונים על האמונה נשמע פעמים רבות המשפט: אי-אפשר להתווכח עם אמונה. משמעותה של קביעה זו, שאמונה היא עניין לא-רציונלי, ולכן אי-אפשר לדון בה בהיגיון, כשם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.
האמירה הזאת נכונה ביסודה, אבל לא כפי שהדברים יכולים להיראות במבט שטחי. כי אפשר לפרש זאת במובן שהאמונה היא תפיסה שרירותית, אולי דמיונית, שאינה נסמכת על בסיס יציב כלשהו. כמו אדם ה'מאמין' כי יש חייזרים ירוקים ומפלצות תלת-ראשיות אדומות. אי-אפשר להתווכח איתו, כי עם דמיונות לא מתווכחים.
כשילד קורא 'אימא'
האמונה בבורא עולם נמצאת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו. האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.
כשילד קורא 'אימא' – האם הקשר שלו אל אימו מבוסס על ההיגיון? האם יש לו הוכחות שזו אכן אימו? כלל וכלל לא. הוא חש שהיא אימו; ברור לו שהיא אימו. מעולם לא היה צריך לחפש הוכחות על כך. בהחלט ייתכן שאם יבוא מישהו וילחש על אוזנו שאישה זו אינה באמת אימו, תתערער במידת מה תחושתו הטבעית, והוא יחפש תמיכה לכך במסמכים ובעדויות וכדומה. אבל הזיקה הטבעית והפשוטה של ילד ואימו אינה מבוססת על ההיגיון.
אין הדבר משקף חולשה כלשהי, אלא להפך, זה מקור העוצמה של הקשר הטבעי בין ילד להוריו. ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה.
האמונה טבועה בעצם הווייתנו. ראו עד כמה האמונה טבעית אצל ילדים. אין זה מפני שהם קטנים ועדיין לא בעלי ידע והבנה, אלא להפך – השכל עדיין לא בלבל אותם. כמו אותו ילד, בטרם בלבלו אותו וזרעו בו ספקות על זהותה של אימו. כך האדם חש בטבעו את הבורא, כמֵהַ אליו, מבקש לחסות בצילו. רק אחר-כך באות השאלות ונדרשות תשובות.
אבל כמו בהכרתו של הילד באימו, הכרה זו אינה מנוגדת להיגיון. במידת הצורך אפשר לאשש אותה בהוכחות המתאימות. וכך אפשר לתמוך את האמונה בבורא העולם על-ידי השכל. חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה הבלתי-נמנעת כי יש בורא לעולם.
הראשון שסלל
הראשון שהגיע להכרה זו, לפני כארבעת-אלפים שנים, היה אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את חיפושיו אחר הכוח המניע את היקום. הוא החל לשאול את השאלות עוד בהיותו רך בשנים, והגיע למסקנה שחייב להיות כוח עליון אחד, שיצר את הכול ושמנהיג את הכול. בעולם של פולחן פסלים גילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד.
אבל אנחנו איננו צריכים לעשות את כל הדרך שעשה אבינו הראשון. האמונה כבר טבועה בתוכנו, והיא הדבר הטבעי והבסיסי ביותר בעבורנו. הדרך כבר נסללה.
בדיונים על האמונה נשמע פעמים רבות המשפט: אי-אפשר להתווכח עם אמונה. משמעותה של קביעה זו, שאמונה היא עניין לא-רציונלי, ולכן אי-אפשר לדון בה בהיגיון, כשם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.
האמירה הזאת נכונה ביסודה, אבל לא כפי שהדברים יכולים להיראות במבט שטחי. כי אפשר לפרש זאת במובן שהאמונה היא תפיסה שרירותית, אולי דמיונית, שאינה נסמכת על בסיס יציב כלשהו. כמו אדם ה'מאמין' כי יש חייזרים ירוקים ומפלצות תלת-ראשיות אדומות. אי-אפשר להתווכח איתו, כי עם דמיונות לא מתווכחים.
כשילד קורא 'אימא'
האמונה בבורא עולם נמצאת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו. האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.
כשילד קורא 'אימא' – האם הקשר שלו אל אימו מבוסס על ההיגיון? האם יש לו הוכחות שזו אכן אימו? כלל וכלל לא. הוא חש שהיא אימו; ברור לו שהיא אימו. מעולם לא היה צריך לחפש הוכחות על כך. בהחלט ייתכן שאם יבוא מישהו וילחש על אוזנו שאישה זו אינה באמת אימו, תתערער במידת מה תחושתו הטבעית, והוא יחפש תמיכה לכך במסמכים ובעדויות וכדומה. אבל הזיקה הטבעית והפשוטה של ילד ואימו אינה מבוססת על ההיגיון.
אין הדבר משקף חולשה כלשהי, אלא להפך, זה מקור העוצמה של הקשר הטבעי בין ילד להוריו. ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה.
האמונה טבועה בעצם הווייתנו. ראו עד כמה האמונה טבעית אצל ילדים. אין זה מפני שהם קטנים ועדיין לא בעלי ידע והבנה, אלא להפך – השכל עדיין לא בלבל אותם. כמו אותו ילד, בטרם בלבלו אותו וזרעו בו ספקות על זהותה של אימו. כך האדם חש בטבעו את הבורא, כמֵהַ אליו, מבקש לחסות בצילו. רק אחר-כך באות השאלות ונדרשות תשובות.
אבל כמו בהכרתו של הילד באימו, הכרה זו אינה מנוגדת להיגיון. במידת הצורך אפשר לאשש אותה בהוכחות המתאימות. וכך אפשר לתמוך את האמונה בבורא העולם על-ידי השכל. חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה הבלתי-נמנעת כי יש בורא לעולם.
הראשון שסלל
הראשון שהגיע להכרה זו, לפני כארבעת-אלפים שנים, היה אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את חיפושיו אחר הכוח המניע את היקום. הוא החל לשאול את השאלות עוד בהיותו רך בשנים, והגיע למסקנה שחייב להיות כוח עליון אחד, שיצר את הכול ושמנהיג את הכול. בעולם של פולחן פסלים גילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד.
אבל אנחנו איננו צריכים לעשות את כל הדרך שעשה אבינו הראשון. האמונה כבר טבועה בתוכנו, והיא הדבר הטבעי והבסיסי ביותר בעבורנו. הדרך כבר נסללה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
