בשנת 1959 המשפחה שלנו קנתה בית בעיר החדשה של סמרקנד ברח' ווזרוז'דניה, סימטת ברבטני, מס' 20. הבית היה רחב ידיים, בנייה אירופאית, עם חצר גדולה. אבא מיד ניגש לשפץ אותו. הוסיפו לבית עוד חדר, מטבח וחדר כביסה עם אמבט. אבא אהב לבנות, אבל ניתוח שהוא עבר שלוש שנים לפני כן נתן את אותותיו, הופיעו גרורות. אבא הספיק לחתן את בניו הגדולים, ואפילו נסע למוסקווה לחתונה של אריה לייב, אבל המחלה האיומה לקחה את כל כוחותיו.

בבית התנהלו במלוא ההיקף חיי משפחה יהודית חסידית. שני בנים ובת, ילידי כמעט אותה שנה, תמיד היו במרכז תשומת הלב. אצלנו בבית התפללו, ערכו פארברענגענים, למדו תורה, ציינו את החגים, אכלו, שתו, רקדו. תמיד היו הרבה אנשים. לתפילה היו מגיעים, כמו חיילים, שכנים – יהודי בוכריים מבוגרים.

פעם כשדיברתי ברדיו, סיפרתי בהתלהבות מה אכלנו בברה"מ, כיצד שמרנו על כשרות. הסיפור שלי מצא חן בעיני כולם. כאן יש אפשרות להראות צילומים של החצר שלנו ושל מרתף שלנו. בצילומים אלה רואים שהיה מקום לכולם, ושבמרתף עמדו צנצנות של שלושה ושל חמישה ליטרים עם ריבה וקומפוטים, חביות עם חמוצים (מלפפונים, עגבניות, כרוב), בארגזי עץ – גזר, תפוחים, תפוחי אדמה. בבקבוקים גדולים – יין ומשרה של שזיפים. בקיצור, כל המוצרים ששמרו עבור האורחים.

אנשים היו מגיעים לאבא, אדם בעל נסיון חיים רב, שהכיר את הביורוקרטיה הסובייטית, תלמיד חכם ופשוט יהודי חכם. סבא רחמיאל היה מראשוני התלמידים של הישיבה בליובאוויטש, תלמידו של האדמו"ר הרש"ב, כיבדו אותו במיוחד בגלל הידע שלו. צריך היה לראות איך היו באים לבקר אותו ר' אליהו לוין (פריצ'ר), הם היו יושבים, מדברים חסידות, טובלים לחם בוודקה ואוכלים בתענוג. מי שהתמזל מזלו לשמוע אותם, קיבל מתנה לכל החיים.

"בק.ג.ב. יודעים על משפחת שיף"
אבל לא צריך לשכוח שאנו מדברים על ברית המועצות עם המנגנון הענק של ק.ג.ב. קיבלנו ידיעות שיש מעקב אחרי הבית שלנו.

אחותי וורה (דבורה הודא) למדה באוניברסיטת סמרקנד, בפקולטה לאנגלית. לוורה רמזו שלפגישות עם סטודנטים מחו"ל דוברי האנגלית (הודו, פקיסטן) יעצו לא לקחת אותה. מנהל הפארק שהמעבדה של בוריה (גרשון דב בער) השתייכה אליו, אמר שבאו אליו אנשים ושאלו עליו. הכי מעניין היה הסיפור עם אחיה של אימא הדוד אליק (בצלאל). בצלאל קנה בית לא רחוק מאיתנו, באותה סימטה. מול ביתו הייתה חצר משותפת גדולה והרבה דירות. בין דיירי החצר היו גם יהודים. ניגש לאליק השכן ליוניה ושאל, בשביל מה אליק מבקר אצל אנשי הכת האלה. הרי הוא בעל אות משתתף במלחמת המולדת הגדולה, ולמשפחת שיף מגיעים טיפוסים שמעוררים חשד. מה הם עושים שם? הנה, אומר ליוניה, קראתי בעתונים שיש כל מיני בפטיסטים שמבלבלים בשכל לאנשים טובים וישרים. הוא בתור שכן רוצה ליעץ לאליק להיות זהיר. בק.ג.ב. יודעים על משפחת שיף וכל זה מאוד לא מוצא חן בעיניהם.

בתשובה הדוד אליק יעץ לליוניה לשתות פחות אלכוהול, להתייחס בדרך ארץ ולמצוא לו עבודה. ומה שקשור למשפחת שיף, אז מוסיה – זוהי אחותו, הזקן – אביו, משפחה יהודית גדולה ויפה. דרך אגב, ראש המשפחה הוא קפיטן בחיל התותחנים, כל חזהו מלא עיטורים. הוא נכה מלחמה, ללא כתף. הילדים של שיף, אחד התחתן והתיישב במוסקווה, עובד בתור מורה, שני – ספורטאי מצטיין, הבת – סטודנטית. ראש המשפחה יוסף שיף חולה אנוש. כאשר אבא שלי הולך ברחוב, אנשים נעצרים ואומרים: "הנה הולך אלוקים חיים".

פעם בשעות הערב אנשי ק.ג.ב. הציבו מכונית בעומק הסימטה, וכאשר מישהו היה מתקרב לדלת של החצר שלנו, היו מדליקים אורות המכונית במלוא עוצמה (כנראה שהם צילמו).


שאימא תלך לק.ג.ב. ותשאל מה הם רוצים. למה הם מפחידים את האורחים שלנו?
זה כבר היה יותר מדי. אבא קרא לר' משה ניסילביץ', והם יחד עם אחי בוריה ישבו להתייעץ מה לעשות. הוחלט לכתוב מכתב לרבי וכן להתקשר לאריה לייב שגר אז במוסקווה כדי שהוא יידע מה מתרחש. אבא הציע שאימא תלך לק.ג.ב. ותשאל מה הם רוצים. למה הם מפחידים את האורחים שלנו? וכך הוחלט. הטילו על אימא מספר משימות: של מי היוזמה הזאת, מקומית או שהיא מגיעה ממוסקווה? שאלה זאת הייתה עיקרית, בה היו תלויים כל הצעדים בעתיד. מה מתכוונים בק.ג.ב. לעשות: היתירו להתפלל אצלנו בבית או לא?

ברח' אנגלס נמצא בניין של ק.ג.ב. אימא הגיעה לשם וביקשה לקבוע לה פגישה עם ראש המשרד. המזכיר ענה שכדי להגיע לראש המשרד יש למלא טופס. עם הטופס הממולא הוא נכנס לפרוזדור והזמין את אימא לבוא אחריו. בחדר ישב אדם בלבוש אזרחי, ומיד אחרי אימא נכנס לחדר עוד אדם והתיישב על הספה שעמדה בפינת החדר.

האדם הזה הציג את עצמו ושאל: "במה העניין?".
אימא סיפרה שהיא אישתו של נכה מלחמה. בשנת 1941 היא הגיעה לסמרקנד יחד עם שלושת ילדיה. בשנת 1943 קיבלה מתנה מאלוקים – חזר מהמלחמה בעלה, נכה אבל חי. נולד בן רביעי. היה קשה מאוד, לא היו במשפחה לא כרית אחת, לא צלחת, גרביים, מיטה, שלחן, כסא. לאט לאט החיים החלו להסתדר. האשימו את בעלה בעבירה כלכלית. בית המשפט הסובייטי בירר את העניין והאשמה שהאשימו את בעלה בוטלה. הילדים גדלו. בשנת 1959 הצלחנו לקנות בית. בעלי ושני ילדי עבדו. גר איתנו אבי, זקן מופלג, אדם דתי. אבי הגיע לפה ממוסקווה. הוא עבד בתור כורך ספרים והיה אדם מכובד מאד בקהילה היהודות של מוסקווה. בעלי חולה אנוש, מגיעים אליו חבריו. יש בבית שלושה ילדים מבוגרים, בוודאי שלילדים יש הרבה חברים.

השכנים מספרים שיש מעקב אחר הבית שלנו. שואלים עלינו אצל השכנים. היא סיפרה את הסיפור של אחיה אליק. אם יש איזה הוראות לגבי המשפחה שלנו, אז תסבירו במה מדובר. מאז תום המלחמה יעצו לנו לחזור לאותן הערים שגרנו בהן לפני המלחמה. אבל הסברתי לכולם שלא אוכל לשרוד עוד מעבר אחד מעיר לעיר. וכן התרגלתי לחיות כאן, אין אנטישמיות. הילדים לומדים ועובדים, שוק גדול, יש קהילה גדולה של יהודים בוכריים, בית כנסת. תגידו מה קרה? מה עלי לעשות?

השאלה היחידה ששאלו את אימא הייתה: למה הילדים שלך לא שירתו בצבא? אימא ענתה: "ילדותם של הילדים שלי עברה בערבות קזחסטן, בתחנת קמישלא-בש, האוכל היחיד שהיה להם זה קוצים וגפת שאותם האכילו בהמות, והם רשומים בצנעה.

לאחר כמה ימים כשאימא הלכה לבית מרקחת, ניגש אליה אדם שהציג את עצמו כעובד ק.ג.ב. וביקש מאימא להקשיב לו:

– בדקתי כל החומר על משפחת שיף. אני רוצה לבקש ממך לא להקים רעש, תמשיכי לטפל בבעלך. ותמסרי לבנך הבכור שגר במוסקווה שכל העינינים הוסדרו.
ומניין הוא ידע שאימא כתבה מכתב לליובה?
וכן הוא איחל הרבה בריאות למשפחה.

כאשר אני כבר למדתי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טשקנט, רצו לקבל אותי לעבודה בפרקליטות הצבאית. קצין מהפרקליטות הצבאית (יהודי) אמר שאותי כבר בדקו.

עשרה ימים לאחר מכן, נפטר אבי ז"ל. זה היה בראש חודש אלול.

בצלאל שיף